Brockhampton – iridescence

אלון ספיר
קולקטיב הראפ הכי חם כרגע מנחית אלבום בוגר ואמיץ, שלמרות שפחות נגיש מקודמיו - עדיין שווה לשמוע אותו

כיאה להרכב שהוקם בעקבות פניית טינאייג'ר עם השאלה "מי רוצה להקים להקה?" בפורום האינטרנטי Kanye To The (המזוהה עם מעריצי קנייה ווסט), במידה רבה ברוקהאמפטון הוא הרכב הראפ הנכון והמותאם לאווירת ההווה. ברוקהאמפטון, המכנים את עצמם "להקת הבנים האהובה על אמריקה", הוא בעצם קולקטיב של 14 אמנים שבאים לא רק מרקעים מוזיקליים שונים ומקבוצות אתניות שונות (שחורים, לבנים, והיספנים), אלא גם – ולשם החידוש בסצינת ההיפ הופ – מזהויות מיניות שונות. מפרסם הקריאה הראשונית שצוינה לעיל הוא קווין אבסטרקט, הדמות הבולטת והמפורסמת בלהקה (מנהיג הלהקה אם תרצו), וחוץ מזה גם הומו מוצהר. בשיר 'Weight', שהוא אחד השיאים המובהקים של האלבום החדש של ברוקהאמפטון – iridescence (אין לי מושג למה הם זנחו את הקאפיטל לטרז פתאום), אבסטרקט מגלה בלי לעשות חשבון על איך הוא היה בטוח שמשהו לא בסדר בו כשהחברה שלו מהתיכון הייתה מורידה את החזייה שלה והזין שלו לא תפקד כמו שהוא רצה. באקלים האמריקאי הנוכחי, לשיר על דבר כזה בשיר היפ הופ מגניב, זה כבר מספיק בשביל להפוך אותך לגיבור תרבותי, ומסיבות טובות. במיוחד כשאתה עושה את זה בזמן שאתה כל כך מגניב.

בהתחשב ברקע ובאידיאלים שמאפיינים את ברוקהאמפטון, לא מפתיע גם שכשהתגלה לאחרונה שחבר הלהקה אמיר ואן הואשם בהתנהגות מינית שאינה הולמת, מה שגרם ללהקה לבטל את שארית הטור שלהם עם טרילוגיית SATURATION (כשם שלושת האלבומים שיצאו לברוקהאמפטון בשנת 2017 בשם זה), והעיפו את ואן על טיל בלי יותר מדי סנטימנטים. כל זה כשתמונה של ואן, יושב ב-ואן (כנראה משחק המילים הצחיק אותם באולפן) מככבת על הקאבר של SATURATION II. באלבום החדש החבר'ה רומזים כמה פעמים לצרות שואן עשה להם, אבל לא מזכירים אותו במפורש.

על אף המכשולים האלו, טרילוגיית SATURATION זכתה להצלחה עצומה ותוך שנה פחות או יותר ברוקהאמפטון הפכו מאלמונים יחסית, לכוכבים שמוזמנים לתכניות אירוח בפריים-טיים, ושהקליטו חלק מהאלבום החדש באולפני אבי רואד המיתולוגיים בלונדון. מבחינה סגנונית, ברוקהאמפטון דובקים באלבום הזה בוייב העמוס שאפיין אותם מלכתחילה, כמו שאפשר לצפות מהרכב 14 ראשי עם לא פחות משישה מפיקים בשורותיו. חוץ ממגוון ראפרים השונים בסגנון ובהגשה, אל תופתעו לשמוע גם סירנות משטרה, חריקות, שריקות, אזעקות, כינורות, פסנתרים לא מכוונים, תקתוקים, ופיצוצים. לפעמים זה נותן טוויסטים מפתיעים ומעולים ולפעמים זה יוצא סתם מעייף, אבל זה ללא ספק נותן לברוקהאמפטון סאונד ייחודי שבלתי אפשרי לפספס גם באמצע מסיבה.

חוץ מההתמודדות של אבסטרקט עם זהותו המינית, שחוזרת פעמים רבות באלבום (ולפעמים זו גם סתם הפגנת מיניות הומוסקסואלית בלי ההתמודדות דווקא, והוא מחליק את זה בטבעיות מעוררת השראה), ברוקהמפטון מצטרפים מבחינת התוכן ישירות לשיחה בוערת בהיפ הופ בזמן האחרון, עם גילויי לב ביחס לדיכאון, קשיים נפשיים, והתמכרויות: אחרי ההפרעה הדו קוטבית של קנייה שנחשפה רשמית וסופית באלבום ye, הראנטים של ג'יי קול, וכמובן המוות של מאק מילר ז"ל שנפטר לאחרונה על רקע השימוש שלו בסמים, ואפילו טיפה יותר אחורה בזמן עם השיר '1-800-273-8255' של לוג'יק שעשה מיני היסטוריה בארה"ב (שם השיר הוא מספר הטלפון של קו החם הלאומי האמריקאי להתאבדויות). ההתייחסות הנרחבת של ברוקהאמפטון הילדודס לנושאים האלה בחלק גדול מהשירים באלבום, הוא לא פחות בוגר ומעניין משל כל אחד מהאמנים שהוזכרו, והם לא שוכחים לעטוף את זה בבומבסטיות האופיינית – למשל ב- 'Tape' המצוין ובסינגל 'J'ouvert'.

כששני האלבומים הבאים בטרילוגיית "The best years of our life" שנפתחה בסערה עם iridescence עוד בדרך, מניית ברוקהמפטון לחלוטין עדיין בעלייה, ולאף אחד בתעשייה אין ספק שברוקהאמפטון ימשיכו במסע לעבר הצמרת. למרות זאת ועל אף כל האמור לעיל, חייבים להודות כשמסתכלים עליו כיחידה בודדת, קצת חסרים ב iridescence באנגר או שניים רקידים שימשיכו את GOLD", 'BLEACH', 'BOOGIE', 'SWEET', 'STAR', 'GUMMY', ואחרים שעיטרו את האלבומים בטרילוגיית SATURATION.

אם הייתי צריך, הייתי ממליץ למי שלא מכיר את ברוקהאמפטון ללכת קצת אחורה לפני שהולכים איתם קדימה. לא בגלל שהאלבום הזה לא טוב, הוא כן, אלא בגלל שהוא בחלקו טיפה פחות נגיש מהקודמים. לזכות החבר'ה חייבים להזכיר לסיום שהם עוד מתבגרים – אין ספק שקווין אבסטרקט הספיק הרבה יחסית לגיל 22 (!!!). ככל הנראה אנחנו עוד רחוקים מסוף הקשת המאוד צבעונית של ההתפתחות המוזיקלית שלהם, ויש פה עוד הרבה הבטחה לחתיכת מסיבה בהמשך.