ברוך הבא, פושה טי

תומר מרבני
לקראת פסטיבל מטאור שיתקיים בתחילת ספטמבר, הספוג צולל וחוקר את האמנים שאנחנו הכי מצפים לראות. הפעם נתחיל עם פושה טי: הראפר המושחז, המדויק והמשעשע, שביסס את שמו כאחד מהחמים ביותר בשנים האחרונות, ומתעלה על עצמו מאלבום לאלבום

אני קצת מקנא באנשים שאוהבים היפ הופ ועדיין לא שמעו את האלבומים של פושה טי. מעטים הראפרים שעובדים במשך כמה עשורים ובכל זאת נשארים רלוונטיים בכל אחד מהם. ובעשור הנוכחי, אפילו יותר מאי פעם. כחלק מצמד, הרכב או כאמן סולו – פושה עושה את זה נכון: בצורה מרתקת, ממכרת ואפילו לפעמים מצחיקה.

פושה טי נולד כטרנס לוואר תורנטון לפני 41 שנה. יחד עם אחיו, ג'ין (הידוע בכינוי No Malice), הוא הקים את הצמד Clipse בשנת 1992. קליפס היו צמד מיוחד ושונה בעולם ההיפ הופ. סיפור ההצלחה שלהם, שאמנם באה יחסית מאוחר בקריירה שלהם, משקף את הסאונד של הראפ והפופ מתחילת שנות האלפיים ואילך. צמד בשם The Neptunes (צ'אד הוגו ובחור בשם פארל וויליאמס), חבריהם לספסל הלימודים של האחים, שימשו כמפיקים הראשיים של הצמד מתחילת הדרך ועד סופה.

הנפטונז הכירו את קליפס לעולם, וקליפס ביססו את שמם של הנפטונז כצמד המפיקים הלוהט של הרגע (יעידו על כך ג'סטין טימברלייק, בריטני ספירס, קליס, סנופ דוג, ועוד). Lord Willin’, אלבומם השני של קליפס משנת 2002, הפך לאלבום באנגרים מצליח. לא מפתיע במיוחד בהתחשב בחוסר הפשרות והנסיוניות של האלבום המצוין הזה, והכל באווירת וירג’יניה ביץ’ סוחפת ובום באפית. המסיבה נמשכה בשנת 2006 עם Hell Hath No Fury, אלבום ראפ נסיוני שהפך לאחד מגדולי אלבומי הראפ שיצאו באותו עשור, ויש שיגידו אי פעם. הביטים היו קינקיים ומוזרים ובו זמנית ממכרים ורקידים, ופושה ומאליס רכבו עליהם בתור הקאובויים הכי מנוסים ואכזריים במשחק.

בנוסף, עבודתם של האחים יחד עם הראפרים Ab-Liva ו- Sandman, הולידו הרכב בן לקליפס בשם Re-Up Gang. סדרת המיקסטייפים המצוינים של רי-אפ גאנג – We Got It 4 Cheap, השפיעו גם הם לא רק על המיינסטרים היפ הופ – אלא גם נתנו בוסט לתעשיית המיקסטייפים החינמיים והמחתרתיים. אותם מיקסטייפים נהפכו לידועים בקרב הקהל הרחב בכך שחברי ההרכב רפרפו על ביטים של שירי פופ מפורסמים ללא אישור האמנים.

לקראת סוף אותו עשור הצמד התחיל לדשדש – המכירות והאיכות החלו לרדת, ולא מעט סכסוכים נוצרו בין האחים. נו מאליס החליט לבסוף שהוא בוחר ללכת בדרכו ולחזור בתשובה על מנת להיות כומר (ואף הוציא לאחר מכן אלבומי ראפ נוצריים). הצמד התפרק בשנת 2010, ופושה, עדיין רעב כזאב לעשות ראפ, החליט ללכת לקריירת סולו.

איש אחר בשם קנייה ווסט, מעריץ ותיק של קליפס, לקח את פושה תחת כנפיו. כבר באותה שנה הוא צירף את פוש כאורח בשיר 'Runaway', אולי האירוח המשמעותי ביותר באלבום הכי חשוב של ווסט – My Beautiful Dark Twisted Fantasy. הבחירה בפושה, שבהתחלה נראתה לכאורה כהימור, הייתה ירייה בטוחה של קנייה, והוורס של פושה עדיין עומד כאחד מהאירוחים המדהימים ביותר של קנייה בכל הזמנים. שנה לאחר מכן, קנייה הציע לפושה ביט נסיוני מאוד, שפוש ויתר עליו בטענה ש"הוא נשמע כמו משחק מחשב". אותו ביט הפך לבאנגר ההיסטרי של קנייה וג'יי זי 'Niggas In Paris'. פושה הבין את הטעות הגדולה שעשה כשויתר על הביט, ואגדה אורבנית אומרת שמאז הוא "נענש" על ידי קנייה – בכך שווסט תמיד נותן לו ביטים נסיוניים במיוחד לשיריו.

בשנת 2013 פושה הוציא את אלבום הבכורה שלו – My Name Is My Name. אלבום מרענן ומהנה, שהיה שווה את ההמתנה הלא קצרה אליו. ה"עונשים" של קנייה הגיעו בדמות שלושה שירים שמהווים את חוד החנית באלבום – 'King Push', 'Numbers on the Boards, וכמובן – 'Nosetalgia' באירוחו של קנדריק למאר.

הכיף הזה המשיך עם הסינגל הלא פחות משוגע 'Lunch Money', שיצא ב-2014 – עוד "עונש" מצוין של קנייה. שנה לאחר מכן, פושה הכה שנית עם אלבום קצר אחד שהיווה הקדמה לאלבום King Push, יצירת מופת שפושה טען שהוא מקליט לא מעט זמן ומחכה לרגע המתאים להוציאה. לאלבום קראו King Push – Darkest Before Dawn: The Prelude. עוד קאט מהנה ומוצלח מאוד, אך נסיוני ואף מוצלח מקודמו. האלבום כלל צוות רחב יותר של מפיקים מהשורה הראשונה – פאף דדי, טימבלנד, קיו טיפ, מטרו בומין, והדסון מוהאק. העבודה המושקעת על האלבום המצוין הותירה את קנייה ווסט אופטימי מספיק כדי להפוך את פושה לנשיא הלייבל המצליח שלו – G.O.O.D Music.

ההמתנה ל- King Push הפכה למייגעת עם הזמן, כשפושה מוציא פעם בחצי שנה סינגלים מסקרנים לקראתו, כמו 'Drug Dealers Anonymous' באירוחו של ג׳יי זי או 'H.G.T.V. Freestyle' בהפקתו של מייק וויל מייד איט. אך השנה זה הגיע, ובענק, עם האלבום Daytona, שיצא כולו בהפקתו של המנטור הותיק קנייה ווסט. הכעס של המעריצים שציפו לאלבום ארוך וגדול, התחלף במהרה להוקרת תודה ענקית – זהו האלבום הטוב והשלם ביותר שפושה הוציא בכל קריירת הסולו שלו.

דייטונה הוא אלבום שאי אפשר לשכוח אותו בקלות. הוא מכניס אותך ללופ קצרצר שאתה מקבל בו מנת גורמה מוזיקלית משביעה – החל מפופ ראפ חדשני וראפ רוק דרומי. הסאמפלים שקנייה שולף באלבום נשמעים כאילו הם נוצרו רק בשביל הראפינג של פוש. באלבום יש את כל המאפיינים שיגדירו אותו כקלאסיקה (כך גם פאף דדי כתב לפוש במכתב מרגש) – ליריקה חותכת, ביטים מסקרנים, ודיס חצוף ובלתי נשכח נגד כוכב הפופ הגדול ביותר כרגע – דרייק. פושה ללא ספק עלה עם האלבום הזה על דרך המלך: הביקורות מפציצות ומחמיאות מאוד, והמכירות מיצבו אותו בטופ 5 של בילבורד.

עכשיו, נראה שיותר מאי פעם, פושה טי מגיע לסוג של שיא בקריירה שלו כאמן סולו. אין לי מושג כמה זמן זה יקח, אך הראפר מוכיח תמיד מחדש שהציפייה תשתלם ובענק. עצם העובדה שראפר ואמן בסדר גודל כזה מגיע בשיאו להופיע בישראל, היא תקדים חד פעמי, שפשוט אסור לנו לפספס. אם אתם יודעים אתם יודעים.

לקניית כרטיסים לפסטיבל מטאור