J. Cole – KOD ביקורת

אלון ספיר
האלבום החדש של ג'יי קול לא מפסיק להטיף נגד התמכרויות, אך הצורה המהפנטת שבה הוא נעשה, בצירוף ליריקה חכמה, גורם לו להיות הרבה פחות נורא מאיך שזה נשמע

 

ביום שישי ה- 20.4, יום המריחואנה הבינלאומי, שחרר דיי בהפתעה ג'יי קול את אלבומו החמישי, KOD, לאוויר העולם המתלהב והמתרגש. שיר הנושא של האלבום שבר שיא של טיילור סוויפט להשמעות ביום הראשון ליציאתו באתרי הסטרימינג השונים – הישג מרשים לאמן שלכאורה עוד לא קיבע מעמדו סופית במיינסטרים עד היום. אפשר לנחש בביטחון שתאריך השחרור הוא לא צירוף מקרים, במיוחד אם קוראים או מקשיבים לפרשנויות שקול סיפק בעצמו לראשי התיבות בשם האלבום: Kids On Drugz/King Overdosed/Kill Our Demons. קול אישר שהמלך המדובר זה הוא עצמו, אם למישהו היה ספק מעטיפת האלבום, שמציגה את קול חבוש הכתר ומעורפל העיניים חושף מתחת לגלימתו ילדים עסוקים בצריכת מגוון סוגים של סמים.

 

אחד הדברים הראשונים שהעולם שם אליו לב כבר כשקול הודיע בפתאומיות על יציאת האלבום כמה ימים לפני ששוחרר, הוא הופעתו של kiLL Edward המסתורי כפיצ'ר בשני שירים באלבום. צריך להבין, זה הפתיע רבים לא רק בגלל שלאף אחד לא היה מושג מי זה לעזאזל kiLL Edward, שחיפוש בגוגל עליו כנראה לא היה מוביל לפני שבוע לשום מקום חוץ מאיומי מוות על אדוארד סנואדן; אלא גם כיוון שג'יי קול מפורסם מאוד בטוהרה המוזיקלית שלו שמתבטאת בכך שהוא מסרב בהפגנתיות לארח אמנים נוספים באלבומים שלו. התנהגות כזאת חריגה בנוף הסצינה, שאולי אפילו נתפסה כ"לא מכבדת" (במיוחד כלפי מספר אמנים שקול כן התארח בשירים שלהם), כאילו נקטעה באחת עם קיל אדוארד. אלא ש… עברו כמה ימים, ומשמיעת הטראקים התחוור לכולם, לא בהפתעה רבה, שמדובר באלטר-אגו של קול עצמו.

 

כדי לסגור את סיפור הפיצ'רים, בשיר הנושא המוצלח, קול מתייחס ישירות לנושא ואומר לכם ללכת להזדיין אם אתם רוצים שהוא יארח ראפרים אחרים, ועדיף לכם כבר לכם לשבת, לשתוק, ולהקשיב. הדמות של קיל אדוארד בשירים האלו מתכתבת עם אביו החורג של קול – שלא היה קדוש גדול, אבל תפס באופן משמעותי את מקומו של אביו הביולוגי: חייל אמריקאי שחור שהכיר את אמו של קול כשהיה מוצב בגרמניה, ועזב אותה לאחר שהביא אותה איתו לארה"ב ותקע אותה עם ג'רמיין הצעיר בצפון קרוליינה. מכל המקומות.

 

ב- 'Friends', גם הוא אחד השירים היותר טובים באלבום, מתבטאת תימת הסמים המרכזית באלבום, וקול טוען בחריפות נגד החברה שדוחפת כדורים ותרופות כמענה הראשוני והפיתרון לכל בעיה אמריקאית, ומציע במקום את הסיסמא הקליטה והמוצלחת "Meditate, don't medicate". קול עצמו מספר בשיר שהוא גם חלק מאותה סטטיסטיקה, מתוודה על התלות שלו במריחואנה, ורומז לפרשנות השנייה לשם האלבום. יש לציין את המובן מאליו, שעוד לא שמעתי על מישהו שחטף באמת אוברדוז מקנאביס… אבל שיהיה.

 

לצערי נקודת החולשה של האלבום היא בנושאים שחוזרים ועולים בו, שלטעמי יוצרים אווירה מטיפנית או שמרנית מדי. קול מציע להתרחק מסמים, אלכוהול, כסף, ראפ ניו-וויב, טינדר, ועוד כל מיני דברים כיפיים. זה לא שראפרים לא שרו בעבר על או בעד התנזרות: 'Swimming Pools' של חברו הטוב של קול, קנדריק (שגם לא מעשן מריחואנה), מתאר גישה סופר-צנועה ומרתקת לאלכוהול, השפעותיו, והסיבות לצריכה שלו. ואם בהשוואות עסקינן, אי אפשר להתנער מהתחושה שקנדריק משתכשך במים העמוקים וקול לא מסוגל או לא מעוניין לשחות אליהם. זה לא שהאמירה ב- KOD לא נאמרת בקול רם וברור (אפילו ברור מדי), ולפעמים אפילו יש הרגשה שהיא באה על חשבון המוזיקה. אך קול נוטה להגיד את אותו הדבר לפחות חמש פעמים בחמש דרכים, וזה יכול לייגע את המאזין הליריקלי המסור. לדוגמא שם האלבום רב המשמעויות לכאורה, כאשר לפחות שתיים מהשלוש שניתנו בעצם מתייחסות לאותו נושא כללי של שימוש בסמים. הבנו. כנ"ל לגבי שם השיר 'ATM' (המעולה), שהתבשרנו מהטוויטר המלכותי כי מתייחס לא רק לכספומט (Automated Teller Machine), אלא גם ל- Addicted To Money, שזה סאבלימינל מתוחכם אם אתה מסוג האנשים שנהנה לאכול לחם בתוך פיתה.

 

קול מנסה את מזלו גם בכתיבה פוליטית-מחתרתית, ויש לו כמה רעיונות מעניינים ב- 'Brackets', שמתייחס לעלייתו של קול במדרגות המס. קול מבכה על כך שכספי המיסים שלו הולכים פעם אחר פעם למקומות שהוא לא מסכים איתם, כמו מערכת חינוך גרועה ששולחת מורים לבנים לבתי ספר שחורים. קול אפילו מציע שבהתחשב בעובדה שאנחנו בשנת 2018, אולי היה יותר טוב אם היינו בוחרים מה אנחנו מממנים בכספי המיסים שלנו באיזו אפליקציה (כמה שאני מסכים עם זה), אבל הוא נעצר שם ולא מציג טיעון פוליטי מורכב יותר מזה, וחבל.

 

עם זאת, בחלקים רבים מהאלבום אנחנו רואים את הדברים שקול טוב בהם: למשל, שהוא יודע לספר סיפור מצוין. חוץ מזה, לזכותו, כדאי להגיד שהוא לא בדיוק קנייה, אבל יש לו רגעי שנינות מוצלחים מאוד. הוא יודע לשבת על ביטים שאינם מובנים מאליהם, וגם החריזה בשיאה מתוחכמת. קול מכוון לחווייה השלמה, כיאה לראפר שגם מפיק בכישרון רב את השירים של עצמו (ושל אחרים) פחות או יותר מא' עד ת', משלב הכתיבה ועד המאסטרינג. אבל יותר מהכל, הייחודיות של קול מתבטאת באלבום ברמת הרגש שהוא מצליח להעביר בשירים המאוד אישיים שלו, למשל 'The Cut Off' ו- 'Once An Addict', כשהאחרון מתאר את הכיעור הבלתי נסבל של האלכוהוליזם שאמו סבלה ממנו בעקבות מעשיו של אביו החורג של קול, שבגד בה לעתים קרובות ולבסוף עזב אותם. כתיבה כזאת מהלב היא עדיין יוצאת דופן כשמוצאים אותה אצל ראפר שהגיע רחוק כמו ג'יי קול, ואחד הדברים הטובים ביותר שיש לו להציע.