מושיק רבנו – ראיון עם דיג'יי מושיק

תומר מרבני
תפסנו את דיג'יי מושיק (פיוצ'ר גאנג) לראיון, שנייה לפני מה שנראה כפריצה שלו בתור אחד הדיג'יים המצליחים בישראל. דעות נחרצות על הראפ בישראל, עתיד הטראפ, עבודה עם לא מעט אושיות מוזיקה מהארץ ומחו"ל - הכל אצלו ביד

צילום – יח"צ.

אחד השמות הגדולים בסצינת הטראפ בישראל הוא לאו דווקא ראפר, אלא דיג'יי – דיג'יי מושיק (מושיק בן זוהר) בן ה- 26, חבר קולקטיב פיוצ'ר גאנג יחד עם אפל ושקל. בפגישתנו בביתו במרכז תל אביב גיליתי אדם צנוע, מצחיק, מרתק, ואחד כזה שללא ספק מבין את השיט ועומד לצד כל המילים שיש לו להגיד. מאחוריו טור עם קפה שחור חזק (שהוא מתפקד גם כדיג'יי שלהם) ברחבי ארה"ב, טורי סולו ברחבי אירופה, והפקת מסיבות קטנות וגדולות עם פיוצ'ר גאנג, איתם גם חימם את ההופעה של וויז קאליפה בארץ. ולפניו – אירוע גדול בשם "תרבות הראפ" בבארבי, בו ינחה ויארח לא מעט ראפרים ללילה שלם של הופעות. באתי ללמוד, ויצאתי מלומד.

איך התחברתם לכדי פיוצ'ר גאנג?

"ניגנתי באיזשהו בר את We Dem Boyz של וויז קאליפה, ואפל ניגש אליי, הרבה לפני שידענו שהוא יופיע כאן, והוא אמר לי 'אחי, בוא נעשה מסיבות סטייל וויז קאליפה'. אמרתי לו 'אוקיי, מה זה אומר?'. נהיינו חברים טובים, וגם שקל הצטרף, ואמרנו שנעשה ליין בשם 'פיוצ'ר'. ואז חיפשנו סלוגן ועלינו על 'Dumb Music for Smart People' – מוזיקה שאין בה הרבה תוכן אבל היא פאן, וזה היה הסלוגן שאימצנו בשתי המסיבות הראשונות שהיו בדרום ת"א".

ואז הגעתם למעמד של לחמם את וויז קאליפה.

"קודם כל, כשההזדמנות הזאת קרתה זה היה מגניב מאוד, בגלל שעד אז הופעתי יחד עם קפה שחור חזק. ואז, כשמגיע משהו שהוא שלך לסיטואציה כזאת, זה הרגיש כאילו אני שם בזכות עצמי. לא רק כדיג'יי של הרכב, אלא ששמו לב אלינו, וזה היה מאוד מרגש. זאת הייתה נקודה שהבנו שיש לנו הזדמנות להביא משהו שהוא קצת אחר לקהל שאין לו מושג מי אנחנו, ואני בטוח שהם קיבלו איזושהי חווייה שהיא מאוד חו"לית כזאת".

דיברת על ארה"ב ששהית שם לא מעט זמן, והלכת להופעות של כמה ראפרים מפורסמים. איזה השפעות קיבלת מהם ומההופעות?

"לנגן לאמסיז זו עבודה, כנ"ל להעמיד להקה שזה בכלל אמנות. אחת הסיבות שהלכתי להמון הופעות כאלו זה בגלל שהרגשתי איזושהי תחושה של פספוס במה שאני רואה בהיפ הופ הישראלי של היום, במייג'ור ליג של הראפרים הישראליים. אתה רואה הופעה של טיי דולה סיין או אריקה באדו עם להקה – אתה מבין כמה כוח יש במוזיקה הזאת בלייב. אבל איך שמייצרים אינטרפטציה ללייב בהיפ הופ בארץ, בעיקר עם להקות, יש פספוס עצום. יש בישראל דיג'יים מדהימים שיותר טובים מהרבה דיג'יים בעולם, אבל יש פספוס בעיבודי לייב של היפ הופ בישראל לכדי במה. אני לא גיטריסט או פסנתרן או מפיק דגול, אבל אני כן חושב שיש איזושהי דינמיקה של הופעה, גם של דיג'יי ואמסי, ושיש דרך להעביר הופעת היפ הופ בצורה הרבה יותר חיה. עוד הבנה שלי אחרי כל השיטוטים ברחבי העולם, זה שראפרים בחו"ל הם אינטרטיינרז. בישראל אנשים לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. אנשים צריכים להתחיל לבדר ולהביא חווייה להופעה שלהם. זה לא מעניין מה אתה חושב או מרגיש, אבל גם אם אתה חייב להביא את זה בתור ראפר, אז תביא כבר את כל החבילה להופעה".

פתחת יחד עם שאר החברים בפיוצ'ר גאנג את מועדון ה"אטלנטה", שהתחיל די בשקט ועכשיו נהיה ענק, איך זה קרה?

"קודם כל, התברכתי בזה שאני מנגן שם כמעט כל שבוע. זה איזשהו תוצר טבעי במה שקרה באנדרגראונד היפ הופ. הליין 'פיוצ'ר' זכה להצלחה גם הרבה בזכות זה שחפרנו לחברים בסמסים לבוא לשם, וגם בזכות הרבה דברים אחרים שקרו בת"א במקביל. אחרי זה, ה'אטלנטה' פתאום קרה".

ועכשיו אתה עושה בבארבי אירוע ענק בשם "תרבות הראפ", איך התחיל הרעיון?

"כשחזרתי מארה"ב אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות ערב עם ראפרים שאני אוהב, כשאני מנהל הכל. ראיתי שם קרו שנקרא Young California, שזה דיג'יי כריזמה, דרה סינטרה, ודיג'יי איימן – שהם ממש כמו פיוצ'ר גאנג רק פחות טובים. הם פשוט ניגנו טיונים כל הזמן, ואז העלו איזשהו ראפר, ואז להכל היה הקשר למוזיקה ולהנחיה. זה מאוד הזכיר לי את יום הולדת שנתיים לפיוצ'ר גאנג בבארבי לפני שנה וחצי שעשינו יחד עם כל הראפרים, ורציתי לעשות משהו שהוא קצת יותר רחב, שהוא לאו דווקא קשור לטראפ, אבל כן עם איזשהו רקוגנישן להיפ הופ הישראלי. שם התחברנו אני, גרג, וטל בקרמן, להרים את העניין הזה שבו אני מנחה את הערב ובעצם בונה איזשהו ליינאפ שהוא קונספטואלי מאוד בויז'ן שלי, שזה להעלות ראפרים בכרונולוגיה מסוימת עם הקשר למוזיקה שאני מנגן".

אתה לא מפחד מהסיכון שאתה לוקח באירוע הזה?

"אגלה לך סוד – אף אחד לא באמת מרוויח מזה כסף. אם הייתי עושה את הכסף שלי מאירועי היפ הופ ישראלי, הייתי בבעיה. אבל זה הג'וק שלנו לעשות דברים כאלה. אני משתדל לעשות מולטיטאסקינג בכל הדברים שאני עושה. אם אני אלך ואנגן חמש פעמים בשבוע בתור דיג'יי מושיק, זה לא יהיה הצעד הכי הנכון כמו להיות תמנון שנוגע במלא תחומים במקביל – להפיק אירועים, לתקלט, ללמד תקליטנים צעירים, ועוד כמה דברים שאני לא יכול עדיין לדבר עליהם בתחומים אחרים לחלוטין, אבל הם נוגעים בהיפ הופ. אני עושה את "תרבות הראפ" נטו מתוך אהבה לז'אנר. לפני שנה, אחרי שחיממנו את וויז קאליפה, יכולתי לעשות כל מה שהייתי בוחר – להיות דיג'יי מיינסטרים או דיג'יי חתונות… אבל בגלל שאני אוהב את מה שאני עושה, ומעריך את המקום שהגעתי אליו, אני בוחר לדחוף את הדברים האלה למקום כזה. גם אם זה לקחת את הסיכון ולשים עשרה אמנים על הבמה בבארבי ולהרים את הערב הזה בשש ידיים".

יש באירוע שמות פחות מוכרים, איך בחרתם דווקא אותם?

"עם היד על הלב, בקושי יוצא לי לשמוע היפ הופ ישראלי.  אני מאוד מעריך ומנסה לעקוב, למרות שאני עסוק. הלוואי שיכולתי להביא יותר אמנים כאלו, אבל בחרנו באמת את מי שטוב. גם את מי שהיינו רוצים לתת לו את האופציה לבוא ולתת בראש בבארבי, כי אנחנו חושבים שהוא באמת יוציא מזה את המיטב בתור אמן. לאו דווקא בהקשר של מה טוב לנו יותר או פחות מבחינה מכירתית".

יהיה ב"תרבות הראפ" משהו שלא ראינו קודם?

"זה הולך להיות מאוד מרתוני, משהו 'אָפּי' ולא 'דאונרי'. בלוק פארטי לכל דבר ועניין".

הז'אנר שהכי מזוהה איתך בתור דיג'יי זה טראפ. החיבור שלך אליו היה מכוון?

"אני בשנתיים האחרונות מבין יותר ויותר שאין שום הצהרת כוונות. כמו שאמרתי, כולנו ליצנים ואנטרטיינרז, מהראפר עד לדיג'יי. לא קיבעתי את עצמי לעולם בטראפ. לדוגמא, יש לי היום הרכב אלקטרו פופ חדש שאני עובד איתו בשם Let's Mars. כששאלו אותי איך התחברתי לז'אנר כזה כדיג'יי, אמרתי שדיג'יים יישארו פה הרבה אחרי האמנים שאתם אוהבים, כי דיג'יים מדברים ברמה חסרת גבולות. אני יכול לקום מחר בבוקר ולהחליט לדוגמא שאני יכול לשים ראפר כזה או אחר על טראק דיסקו, כי זה מגניב אותי. אני מאוד אוהב טראפ, ושמח שהגענו לשלב שבו היפ הופ הולך לכיוון הזה, כי זה תמיד היה שם אבל זה לא קיבל את תשומת הלב של המיינסטרים. אפילו האמריקאי. היום, כשזה נהיה הז'אנר הכי כלכלי ומרוויח בעולם, אתה רואה איך אמנים בז'אנר הזה כמו קארדי בי מופיעים בשירים של אמני פופ כמו ברונו מארס".

אתה רואה את הטראפ דועך ומתיישן מהר?

"אני רואה את ההיפ הופ כגלגול. עכשיו זה טראפ, מחר יכולים לקרוא לזה שנאפ, ועדיין יהיו לזה אלמנטים של פעם – עד שיתפתח מזה משהו חדש. כשקנייה ווסט הוציא את Yeezus, אנשים שאלו 'מה זה החרא הזה?', והיום מסתכלים עליו בתור האלבום המדהים והאהוב. לדעתי, השנה או בשנה הבאה, יבוא מישהו שיעשה מוזיקה שתגרום לנו שוב לשאול 'מה זה?'. כמו שוינס סטייפלס יושב על ביט ב- 128 BPM (בשירים Opps ו- Get The Fuck Off My Dick) – עוד שנתיים-שלוש זה יכול להיות הכי גדול בעולם, ואתה 'פספסת את הרכבת'".

יש לך תוכניות לראפרפ?

"לעולם לא. אני רואה את עצמי כדיג'יי. אני מנגן מגיל 12, מאז שאני זוכר את עצמי אני מסובב כפתורים. לא מעניין אותי לנסות. מאוד מעריך את זה, אבל לא רואה את עצמי עושה את זה אלא אם אני אתפלפ מסמים בגיל מבוגר (צוחק)".

מה תוכניותך לעתיד?

"חוץ מ- Let's Mars, ההרכב האלקטרוני שדיברנו עליו, אני רוצה להמשיך לנגן בכל הארץ וגם להתמיד בקריירה בחו"ל. וגם עוד כמה דברים שאני שומר עליהם בשושו".

איך אתה רוצה שיזכרו אותך?

"הכי טוב שיצא מישראל בתחומו".

לקניית כרטיסים לאירוע "תרבות הראפ" לחצו כאן