5 שנים, 5 אלבומים – Yeezus של קנייה ווסט
המעבר מהאולד קנייה לניו קנייה ניכר בייזס כבר מהעטיפה שלו, פשוט כי אין לו עטיפה. המהלך הזה השלים את הטרנספורמציה של ווסט מהילד הטוב והחכם של הראפ, לאדם שעוד שנייה יקראו מחלה פסיכיאטרית על שמו. הטרנספורמציה המדוברת התחילה בעצם בשנת 2008 עם צאת אלבומו 808s & Heartbreak, שזז הצידה לרגע מהפופ ראפ שאפיין אותו קודם לכן – לכיוון סינת'פופ ראפ/אר'נבי עצוב וכעוס שהושפע ממות אמו ופרידתו מארוסתו הבוגדנית. השינוי הגיע לשיאו כשהתפרץ שיכור לבמה באמצע נאום התודה של טיילור סוויפט, בטקס ה- VMA בשנת 2009, אחרי שזכתה בפרס הקליפ הטוב ביותר לזמרת. קנייה לקח הפוגה קלה בשנת 2010 עם צאת אלבומו הטוב ביותר עד כה, My Beautiful Dark Twisted Fantasy, בו הכה על חטא תוך הצהרות אידאולוגיות שלא נראו באלבום ראפ מזה שנים, ואז הוא חתר לשיא חדש ושלם ביותר בייזס.
אני רואה בייזס כאלבום המהנה ביותר שיצא בקריירה של המאסטרו לבית ווסט. כמובן שמגלים בו רבדים חדשים משמיעה לשמיעה. הורסטיליות המוזיקלית והעושר שבהפקות הבלתי מתפשרות שבו רושמות את קנייה מחדש כאוטר מוזיקלי אגדי; בעוד שהטקסט לא שם זין על אף אחד בעולם, והוא מטלטל ומצחיק בו זמנית. אבל למה ייזס מהנה? פשוט כי הוא שורד את מבחן הזמן, אפילו 5 שנים ליציאתו. האלקטרוניקה האינדסטריאלית הברוטאלית ביותר שבו תמיד נשמעת פרש – לדוגמא 'Blood On The Leaves', אולי השיר העוצמתי ביותר באלבום, המושפע מהפקת טראפ מורכבת ומאיימת (המסמפלת את TNGHT המעולים). מדובר בהפקה שגם כיום יכולה לכפכף כל ילד שקורא לעצמו חובב טראפ, ישר למחוז החדש-ישן בז'אנר הזה, שעדיין נמצא בשיא הפופולריות שלו.
פשוטו כמשמעו – קנייה, כדורבן, הביט בחיות הטרף שרצו ברעתו או לפחות דמיין כך, והתגונן מהם במיי ביוטיפול. בייזס הוא כבר ירה את הקוצים – לא פלא שהוא בעצמו הודה בכך שייזס אלבום עוצמתי יותר ממיי ביוטיפול הסלחני. אבל סוד הקסם טמון בכך שייזס מוציא פשוט את קנייה לא רק כאמן ששב, אפילו אחרי שנים, לחדש את עצמו מוזיקלית ואסתטית – הוא אלבום כנה ואותנטי עד אימה. מהמסד עד הטפחות, וכן, אפילו עד הקליפ המביך בקטע מודע לעצמו של 'Bound 2'.
שנתיים וחצי לאחר מכן, בשנת 2016, יצא The Life Of Pablo. אלבום שאין אמצע איתו – או שנשארים ספיצ'לס לגביו, או שיש הרבה יותר מדי מה לומר עליו. אך שם, הטרנספורמציה של קנייה לוקחת צעד הצידה – היא פשוט שמה זין כבר על עצמה. יש פה אמן שנשוי לכוכבת ריאליטי מגה פרובוקטיבית ויפהפיה, שמודע לכמה הוא מוכשר ועשיר וגאון וכיו"ב. אבל, אוקיי, אם המעריצים רוצים אלבום… הנה! TLOP הוא אלבום טוב, אפילו טוב מאוד, אבל הוא לא המשך ראוי וחכם מספיק לייזס. רק הייתי יכול לייחל לכך שהיו יוצאים בסדר הפוך. ואם לייחס את התכונה של הדורבן כחיה שאוהבת להתחכך בצואה של עצמה, הרי לכם האלבום הרשמי.
הבא בסדרה: Nothing Was the Same של דרייק
האלבום האהוב עליי אי פעם אין ספק