ברלין זה דרייק: ביקורת על ההופעה של דרייק בברלין

איתמר רוז
הופעה של דרייק יכולה להציף רגשות מרובים וציפייה עצומה. איתמר רוז נסע לברלין לראות את אחד מכוכבי הראפ הגדולים בעולם בחו״ל, וחזר מבולבל מהמפגש

אני חייב להודות שההופעה לא תוכננה להיות ההיילייט שלי בטיול, אבל מבלי רצון היא הפכה לכזו. לפני הטיסה, ראיתי את ההופעה כבונוס בלבד, ולא כאירוע המרכזי. עם כל האהבה הרבה שלי לדרייק, ציפיותיי לא היו בשמיים לאור השינוי הגדול שעבר, מוזיקלית ותדמיתית, מהראפר הרגיש והקטן למפלצת פופ-טראפ-דאנסהול המיינסטרימית שהפך אליה. מאז Nothing Was The Same – אלבום שמלווה אותי עד היום יחד עם Take Care, דרייק רק הולך ומתדרדר בהדרגה כאמן, כשהשיא השלילי בא לידי ביטוי באלבום הסטודיו האחרון שלו, Views. גם בפרוייקט החדש More Life שיצא לאחר ההופעה, לא הצליח דרייק להרשים אותי (אף על פי שזהו פרוייקט יותר טוב מ-Views ללא ספק). עם זאת, גם באלבומיו החלשים הצליח דרייק לשחרר איזושהי הברקה שהשאירה אותי נאמן לראפר שכה אהבתי, דבר המוכיח שעדיין הוא יכול לספק את הסחורה כשהוא רוצה. אמנם, כפי שכבר ציינתי, בשורה התחתונה לא היו לי ציפיות גדולות מההופעה הזאת חוץ מתקווה קלושה.

למרות שלא רציתי בכך, ההייפ החל לעלות כבר ביום הראשון שנחתתי. השלושה ימים בברלין שקדמו להופעה לווו בתחושות מעורבות לגבי היחס שלי לעיר הזאת. לא ממש הצלחתי לקלוט אותה, היא הרגישה לי מנוכרת מדי, גדולה מדי וחסרת קו מנחה. בגלל האכזבה מ"עיר חלומותיי", ההופעה של דרייק החלה לנצוץ יותר ויותר, ולתפוס חלק גדול במחשבות שלי. ההתרגשות גדלה מיום ליום, למרות שההגיון ניסה לבלום אותה.

ערב ההופעה היה דרמתי ביותר עבורי, וכבר בצהריי היום דברים החלו להשתבש. התכנון שלי היה להגיע יחסית מוקדם בשביל להספיק לתפוס גם את החימום המעניין של dvsn. על הכרטיס נכתב בגרמנית: פתיחת דלתות ב-20:00. מההיכרות שלי עם הופעות, אם רשום פתיחת דלתות ב-20:00, החימום לא יעלה לפני 21:00 ודרייק לא יעלה כנראה לפני 22:00. החלטתי שאני רוצה להגיע ב-21:30, להספיק לראות חלק מהופעת החימום אבל גם לא להתעייף לקראת המופע המרכזי.

אחרי טיול אופניים נחמד שהחל בצהריים, חזרתי למלון ב-20:30 נרגש למדי. בעודי מתארגן ליציאה, הסתכלתי שוב באתר של ההופעה ליתר ביטחון, לוודא שלא פספסתי משהו, ומזל שעשיתי את זה.

מסתבר שהחימום עלה ב-18:00, וב-20:00 דרייק כביכול אמור לעלות. כשגיליתי את המידע הזניח הזה השעה הייתה 21:00. הרגשתי שהעולם מתמוטט עלי באותם רגעים. אני לוקח מונית ובריצה מטורפת מגיע למרסדס בנץ ארנה בשעה 21:30, מתפלל לכל אל אפשרי שלא הפסדתי חלק מההופעה.

בשנייה שנכנסתי לאולם ומצאתי את המיקום שלי בשיא האדרנלין, דריזי עלה. אני לא צריך לספר לכם שמדובר במצב לא אידאלי לעבור ממצב מלחיץ כזה למצב של השתחררות מחשבתית כפי שצריך כשהולכים להופעה, מה גם שלא הספקתי לשתות קצת או לעשן לפני.

דרייק פתח את ההופעה עם 'Trophies' הדרמטי, שגרם לי לזוז מבלי לשים לב. משם הוא המשיך לשניים מהשירים האהובים עלי שלו – 'Started From the Bottom' ו-'Headlines' שזכו לביצועים קצרים מעט, אך הלהיבו אותי מאוד. הפתיחה הייתה מוצלחת ונכנסתי למוד הנכון של ההופעה, למרות המיקום המאכזב מאחורה והאיחור האופנתי. כשכבר התחלתי לחשוב שדרייק הולך להנחית עלי הופעה בלתי נשכחת, הדברים החלו להידרדר בהדרגתיות עד למצב של קטסטרופה.

בהמשך הציג דרייק רצף שירים בינוניים מ-Views, אבל הלוואי שרק בחירת השירים הייתה הבעיה – הרגשתי שהוא בא לעשות חלטורה. כל שיר זכה לביצוע של לא יותר משתי דקות, כאשר הוא מרפרפ באדישות על גבי ביטים שעברו התעללות מה-DJ הגרוע. הדבר הנורא מכל, היה הדיבורים של דרייק עם הקהל אחרי כל שיר. ההופעה נכנסה למעין רוטינה של דקה וחצי שיר – ואחר כך 10 דקות של דיבורים קלישאתיים בסגנון "אני אוהב אותכם ברלין, לכו אחרי החלומות שלכם". כך נוצר מצב שמתוך שעתיים הופעה, לפחות חצי הוקדש לזיוני שכל של דרייק, ואני לא מגזים.

באיזשהו שלב הייתי כל כך מאוכזב, ובאופן חריג ביותר יצאתי לג'וינט מהיר באמצע של 'I'm On One', בתקווה שהוויד יעזור לי להיפתח אל מה שדרייק מציג. כשחזרתי במצב רוח חיובי יותר, בדיוק החלו הצלילים של 'Hotline Bling' – שיר הפופ הטוב ביותר של דרייק לטעמי. זהו השיר הראשון וגם היחידי שבאמת נשאבתי להופעה בזכותו, והרגשתי את התחושה הנפלאה הזאת שזה רק אתה, המוזיקה והאמן על הבמה. לצערי הרב, דרייק המשיך עם הפטפטת המביכה שלו ("הערב כולנו משפחה, תסתכלו על מי שעומד לידכם ותאהבו אותו כאילו הוא אח שלכם") והביצועים הכושלים גם בשירים הבאים, ולא שמר על הרמה שכבר הגיע אליה.

בערך באמצע ההופעה הגיע אחד מרגעי השפל הגדולים של דרייק, אולי אפילו בכל הקריירה. הוא אשכרה שם את 'My Way' של Fetty Wap. פאקינג פטי וואפ – הראפר שאני הכי מתעב בעולם. זה אפילו לא היה קאבר, פשוט השיר המקורי כשדרייק צועק לקהל "יה" מפעם לפעם. באותם רגעים כבר הבנתי עם עצמי שדרייק איבד את זה לגמרי, ואני איבדתי עניין מהערב. גם בלהיטים שבאו אחר כך כמו –

'One Dance' ,'Energy' או 'Take Care', זזתי באי נוחות ובפנים חמוצות. הרגשתי מרומה, הרגשתי שאני לא קשור בשום צורה לאירוע הזה. כששמעתי את הקהל צורח בטירוף משמחה ומצלם 1000 תמונות בשביל לבחור את האחת הטובה ביותר לאינסטוש, הרגשות הללו רק התחזקו. בשלב הזה נפל לי האסימון שכנראה הבעיה היא גם בי, ודרייק בא לספק שואו לקהל שרובו לא באמת בקטע של מוזיקה. רוב הקהל שדרייק מושך אליו היום הוא ילדים בני 17 שאהבו את 'One Dance', כשדרייק מבין שזהו הקהל שצריך לספק לו את השואו. יאמר לזכותו שבדרך מעוותת למדי הוא עשה את זה, אם כי לבצע 30 שירים בשעה נטו של מוזיקה זו עדיין שערורייה בעיני.

ההופעה נגמרה ויצאתי עם רגשות חזקים של כעס, אכזבה, עצב ואפילו רחמים. רחמים על דרייק, אם כמה שזה נשמע מוזר. אני מרגיש שבפנים הוא עדיין אותו בחור ביישן וחמוד שהיה, וכל התדמית החדשה שלו היא הצגה אחת גדולה שגם הוא מרגיש לא נוח בה. רגע מכונן עבורי שמציג בסימבוליות את כל הערב הזה היה כשאחת הבנות בקהל זרקה לעברו של דרייק את החזייה שלה. מיד שמו לב למבוכה שתקפה את דרייק, למרות הנסיונות המאולצים שלו לבלום אותה ולהסתירה. אולי זאת הבעיה שלי עם ההופעה הזאת ובכלל עם דרייק של השנתיים האחרונות – הוא לא מרגיש כנה.

בסופו של דבר ההופעה הייתה מאכזבת, אך גם די צפויה. ההייפ שהיה לי לא היה מבוסס על היגיון אלא על רגש, ויכול להיות שאם הייתי בא עם פחות התלהבות הייתי נהנה קצת יותר. גם השתלשלות האירועים ברגעים הקודמים להופעה לא שיחקה לטובתי; ועדיין, יצאתי עם רגע אחד מדהים שאזכור להרבה זמן (הביצוע ל-'Hotline Bling'), שרק בשבילו היה לי שווה להגיע לראות את דריזי בלייב.

תפסתי את דרייק כשהוא נמצא בצומת דרכים גדולה בקריירה שלו. מצד אחד, הוא אולי הראפר המצליח ביותר מבחינת פופולריות בעולם כרגע; אך מצד שני – הוא רק הולך אחורה מבחינה אמנותית. כאמור גםMore Life – הפרויקט החדש שלו שיצא ממש לפני שבוע, לא מביא את הבשורה לאחד מהצדדים הללו, דבר שעוד יותר מעלה את השאלה לאן דרייק רוצה להמשיך. מה שבטוח, הבחירה בעיקר תלויה בו, וכשדרייק רוצה – הוא יכול לספק רגעים מוזיקלים שמימיים. כולי תקווה שדרייק מתכנן לנו לפחות עוד אלבום אחד גדול, גם אם עכשיו הוא בשלב אחר לגמרי בקריירה המפותלת שלו.