הזמן הגיע ללחוץ על הכפתור: הכמיקל בראדרס מגיעים לישראל
טום רולנדס ואד סימונס, הלוא הם הכמיקל בראדרס, מהווים דוגמא טובה לניתוב של השפעות מוזיקליות לכדי מישורים מיוחדים שאחרים לא ביקרו בהם. הם הכירו עוד מילדותם בלונדון כאשר היו חברים לכיתה, תוך כדי שכל אחד מהם נחשף לכיוונים מוזיקליים אחרים וקטף לעצמו תשוקות מיוחדות משלל סוגים. סימונס התחיל מזיקה להיפ הופ וגרוב, והמשיך לשמוע את הסמיתס וניו אורדר אחרי תיכון. רולנד נמשך לצלילים האלקטרונים של קראפטוורק, ומשם המשיך לאלבומם הראשון של פאבליק אנמי, כאשר אמר כי זהו האלבום ש"שינה את חייו"; מאז כבר התקדם לשמוע את סקולי די ואריק בי. אפילו עוד לפני שקבעו את שמם העדכני, הם קראו לעצמם "הדאסט בראדרס", על שם הצמד המקורי שהפיק לביסטי בויז את Paul's Boutique האפי.
כאשר ניגשים לאלבומים של הכמיקל בראדרס, ניתן לשמוע את זיקוק הרעיונות לכדי היצירה עצמה. הם לא עושים ראפ מחאתי כמו פאבליק אנמי או כותבים שירי נעורים כמו הסמיתס, אך המוזיקה שלהם ניזונה מהאנרגיה המחאתית והנערית שבנתה אותם כבני אדם ויוצרים, והם עומדים בשורה אחת עם ההשפעות המוזיקליות שלהם בתור מניפסט לאקטיביזם מוזיקלי. הגל הוא אותו גל, זה רק התווך ששונה.
הניינטיז זה עשור מעניין. בעוד ז'אנרים כמו הגראנג', אלטרנטיב ובריטפופ עלו למודעות המיינסטרים כהמשך של מה שקדם להם באייטיז, שני אקטים בולטים נהפכו להיות התגלמות ושיא הרעיונות ההתחלתיים שבנו אותם – האלקטרוניקה וההיפ הופ; לא עוד סצינות קטנות מבוססות מקום או מופעים ששוכנים בתחתית המחתרתיות. תוך כדי שהם השתלטו על המיינסטרים, הז'אנרים צמחו להיות מעבר לאקטים מוזיקליים – הם נהפכו לתרבות, לדיבור, לעניין. נולדה תפיסה מחודשת שמוזיקה נעשית כאקט שנועד לשרוד, ולא לכדי תופעה זניחה שעתידה להיגמר כמשהו רחוק שרק מי שהיה יבין.
הכמיקל בראדרס מתאפיינים בסאונד מסיבי ובומבסטי, שמשתייך לז'אנר עם השם ההולם הנקרא Big Beat. מבחינת סאונד, ביג ביט מתבסס על באסים אלקטרונים שמנים, מקצבי היפ הופ מפלצתיים, ופלפולים של מלודיות שנובעות מאסיד, ג'אז, פ'אנק וסול מהתקופות המוקדמות. מבחינת רגש, הז'אנר מוכוון מהקשיחות של ההיפ הופ והכאוטיות של הפאנק. פאטבוי סלים (Fatboy Slim), אחד מהיוצרים החשובים והמכוננים של הז'אנר, אמר: "אמנים כמו הפרודיג'י (The Prodigy) והכמיקל בראדרס – כולנו ראינו את זה כמאוד דומה לביטלס והרולינג סטונס, שגדלו על תקליטי סול ובלוז ואז מכרו גרסה אנגלית של זה בחזרה לאמריקה".
לרשותם של הכמיקל בראדרס עומדים 3 אלבומים שמהווים נכס צאן וברזל במישורי הז׳אנר, והניינטיז בכלל. אלבומם הראשון, Exit Planet Dust (השם מבוסס על שינוי שמם כהרכב) אשר יצא ב-1995, מתאפיין בשילוב של צלילים אורבניים יחד עם גליצ׳ים אלקטרונים כבדים, שהשניים מולחמים לכדי סאונד פ׳אנקי ומקפיץ. לעיתים המקצבים היו מתגלגלים במזרח תיכוניות מסוימת, ולעיתים הם פשוט שברו את כל הכלים בפראות. האלבום הינו אלבום חשוב בכך שהוא מהראשונים שגרמו לביג ביט להיכנס ללב המיינסטרים, ואף נשאר במצעד הבריטי לאורך כל השנים מצאתו ב-95׳ עד שנת 2000. ״The brothers gonna work it out״ הפצירו הצמד בשיר הפתיחה, ׳Leave Home׳, והוצאתם הבאה המחישה זאת עוד יותר.
אלבומם השני אשר יצא ב-1997, Dig Your Own Hole, הציג את מקסום הסאונד הייחודי שלהם. בעיניי ובעיניי רוב המעריצים שלהם, מדובר באלבומם הטוב ביותר, בכך שהוא מציג את כוונותיהם באופן הבוטה ביותר. עוד מעטיפתו המורבידית ניתן לקלוט את הוייב היטב – האלבום מאופיין בסאונד פוסט-אפוקליפטי קוצני באופיו, שרוב הפעמים נשמע פשוט מסוכן. מהשיר הראשון, 'Block Rockin' Beats׳, אנו קופצים על רכבת הרים שעולה לאט לאט עד לירידה המפחידה והמרגשת – עם ריף באס מעיף שעליו מתלבשים חיתוכי סינת׳ים ותופים חייתיים.
מלבד 'Block Rockin' Beats׳, האלבום הניב כמה משיריהם המוצלחים ביותר, כדוגמת 'Setting Sun׳ המופתי בשיתוף לא אחר ממקימי להקת Oasis, נואל גלאגר. 'Setting Sun' מציג ערבול של צלילים וטקסטורות – הגיטרה דורסת, ואליה מתלווים הדים של סיטאר, כאשר השכבות התחתונות בפירמידה בנויות מבאס אלקטרוני מופרע ותופים כבדים. כאשר גלאגר שר בשיר, לעיתים קולו נהפך לצללים של רוחות הרודפות את המלודיה. מבחינתי מדובר במעין המשך ישיר לשירם האקספרימנטלי של הביטלס 'Tomorrow Never Knows׳, שיצא כ-31 שנים קודם לכן.
האלבום היה להצלחה עצומה, והעלה את הכמיקל בראדרס למודעות עולמית. מלבד היותו האלבום הראשון של הלהקה שהיה בראש המצעד הבריטי, השמועות אומרות שהילדים בארצות הברית זנחו את מסיבות הטבע מלאות הגראנג׳ או ערבי ההיפ הופ הקשוחים, בכדי ליצור רייב ולהפציץ עם הכמיקל בראדרס. האחים קרצו לכל הקהלים והיוו נקודת מפגש שאוהבי הרוק האפלים ואוהבי ההיפ הופ הפיוריטנים יכלו לרקוד לצליליה יחדיו.
אלבומם השלישי, Surrender, יצא ב-1999. הפעם הלהקה ניתבה את האנרגיות האגרסיביות שלה מאלבומיהם הקודמים לכדי אנרגיות קיציות-פסטורליות המושפעות מפסיכדליה של שנות ה-60׳. הצלילים כאן הם קוסמים ומסריטים: כמו למשל ב-'The Sunshine Underground׳, המסמפל את אומן מוזיקת העולם ג׳יימס אשר. השיר נבנה במשלבים עדינים ואיטיים, עד שמגיע לפיצוץ מסיבת אסיד קצת אחרי אמצעו; או 'Let Forever Be', שגם הוא בשיתוף נואל גלאגר, ומהווה אח תמים יותר ל-'Setting Sun׳ מאלבומם הקודם – גם כאן התופים הדוקים עם הבאס, וישנם גליצ׳ים שנשמעים כמו סיטאר חשמלי וחלליות, אך הפעם מורגש כאן כיוון לאסטרליות מסוימת, ניסיון לצאת מהאטמוספירה. כמו כן, ישנן כאן בלדות אבסטרקטיות ואמביינטיות ('Dream On׳, ׳Asleep from Day׳) שנותנות לנו מבט יותר אינטימי על ההרכב, שמהוות ככל הנראה חלון קטנטן לפגיעותם; וכמובן את 'Out Of Control', המבוצע על ידי ברנרד סאמנר, סולנה של ניו אורדר, אחת הלהקות הנערצות ביותר על האחים. על אף שהשיר נשמע כמו גירסאת מחווה מאת האחים לסגנון המוקדם יותר של ניו אורדר, הוא אכן מצליח להשתלב היטב בנוף ולהוות את אחד מהרגעים הבלתי נשכחים באלבום.
אומנם אלבומיהם הבאים של האחים לא הצליחו להכות גל כמו שלושת הראשונים, אך הם הניבו לא מעט סינגלים מרשימים ששוכנים כחלק מהשירים הטובים ביותר של ההרכב. בראש ובראשונה, כמובן, מדובר ב-'Galvanize' בשיתוף עם Q-Tip מהטרייב קולד קווסט. 'Galvanize׳ הינו המנון מוטיבציה המבוסס על סמפול מרוקאי משמים ומדויק. קיו טיפ נותן משפטי חכמה כמו ״Don't hold back/ Cause you woke up in the morning with initative to move/ So why make it harder?", עד שהוא והאחים משתלבים כולם לכדור אחד שמתפוצץ לקראת סוף השיר. זהו אחד השירים המוכרים של האחים, ואישית, זה השיר הראשון שלהם ששמעתי ומה שפתח אותי למוזיקה שלהם. לצד 'Galvanize' קיימים גם שירים מדהימים כמו 'Star Guitar' הטריפי והנוצץ, או 'Escape Velocity' עם הקליפ המהמם שלוקח אותנו למסע פרוגרסיב האוס מחשגז של צבעים ואורות בסאונד וצורה.
כמו כן, אלבומם האחרון שיצא לפני כשנה, 'Born in the Echoes', מציג מגוון רחב של נגיעות וניואנסים מז׳אנרים שונים שאיתם האחים פלירטטו בעבר. ׳Go׳, שיתוף הפעולה השני שלהם עם קיו טיפ, מונע ע״י באס דיסקו דיסטופי שמתפרש לצלילי ניאון מחשמלים. רכבת הרגשות הולכת ומסתעפת כאשר אנחנו עוברים בתחנות של מינימל טכנו ביישן (׳Reflexion׳), אסיד האוס אפריקאי ומחושב (׳Just Bang׳), ואף אמביינט מבוסס סינתסייזרים כמהים שמזכיר את עבודותיו של דיויד בואי האחד והיחיד ('Radiate'). השיר הסוגר את האלבום, 'Wide Open', עם לא אחר מבק (Beck), מונע ע״י רוגע מיוסר, עם ההשלמה שלא הכל יהיה כמו שרצינו.
ההופעות של הכמיקל בראדרס ידועות כחוויות חוץ גופיות. לצד מופעי אורות מושקעים וויזואליזציות מטריפות חושים, האחים מתחילים בנקודה מסוימת שבאופן בלתי אפשרי רק ממשיכה לעלות ולעלות. הבאסים המרעידים, המלודיות העל אנושיות, הכל עובר בצורת גלים יפהפיים של אופוריה המתקבלים באהבה ע״י הקהל. ניתן לראות זאת היטב דרך סרטם ׳Don't Think׳, המתעד את הופעתם ב-Fuji Rock Festival ב-2011. הסרט ממחיש את הטירוף שהולך בהופעותם עם הקרנות ענקיות שמתפקדות כמימד שלישי לסט של האחים, לצד הקהל שהולך לאיבוד עם הכל.
הכמיקל בראדרס הינם אחד מההרכבים החשובים ביותר שינחתו לנו בארץ. נדירים הם האומנים שמצליחים לשמור על קריירה מוזיקלית משובחת עם השנים, ורק עולים מדרגה גם בפן הביצועי. ב-12.11 אנחנו נצפה לחוות הופעה שתגרום לנו לא לדעת את נפשנו ולהישאב אל תוך הנשיה המעצימה של המוזיקה.
השאר תגובה