ברלין-ת"א: ראיון עם ג'יי.למוטה סוזמה
ג'יי -) לפני שאנחנו מתחילים, תדע אנחנו מכירים מהעבר אני ואתה…
(אורן -) כן, אני לא יודע מה יותר מביך, העובדה שעבדת במזנון או שאני עבדתי בפרנק.
זהו, עברתי שם אתמול עם חבר שלי. פתאום הוא נעצר ואמר לי באנגלית, "היי, הם קראו למסעדה שלהם על שמי".
אני מתאר לעצמי שקוראים לו פרנק.
כן. איך הכרנו בעצם?
נתת לי שורת שוקולד.
ומאז אנחנו חברים.
לגמרי. כבר אז התעסקת במוסיקה?
כן. דברים ישנים שלי אפשר למצוא אם מחפשים, אבל לא כי הרבה דברים השתנו מאז, אתה יודע. באתי מהעולם של ג'אז, למדתי את זה בבית הספר למוסיקה, "שטריקר ניו-סקול" וזה היה רק זה. כשיצאתי מהבית ועברתי לברלין, היה לי הרבה יותר קל להתחיל באמת מההתחלה. היה לי זמן להבין את עצמי ומה אני אוהבת.
אבל השם הזה מלווה אותך כבר מכאן? ג'יי למוטה?
כן. אבל זה ג'יי למוטה סוזמה. את הסוזמה כולם שוכחים משום מה.
אז למה דווקא השם הזה?
ג'יי למוטה מבוסס על ג'ייק למוטה מהסרט "השור הזועם", סרט שנכנס עמוק ללב שלי, והרגשתי צורך לשקף את זה במוזיקה שלי באופן כלשהו.
את אוהבת לאגרף אנשים?
לגמרי, לגמרי. לאגרף אבל עם אטיטוד קצת אחר שאני לא יודעת איך להסביר. ככה זה התחיל בעצם. בהתחלה חברים היו כזה, "מה הקשר?", אתה יודע, תל אביב כזה.
אני גם מניח שכולם הכירו את השם הזה מהתקופה שהם למדו קולנוע
לא, להיפך. לא הרבה הכירו. וכאלו שכן לא הבינו מה הקשר ולמה בחרתי דווקא את השם הזה. בעניין הזה היה הרבה יותר קל לעבור מפה ופשוט לתת לשם הזה להיות. ו"סוזמה" זו מילה ביפנית שהפירוש שלה הוא "ציפור דרור". ציפור שיש לי איתה סיפור ארוך.
רוצה לספר?
ארוך מדי. אני צריכה לכתוב על זה ספר.
עברת מישראל לברלין ב- 2014, ומאז את מוציאה כל שנה בין אי פי לשניים. איך זה התחיל בעצם? עברת עם עבודות מהארץ לשם וליטשת בעצם?
להיפך. הכל משם. לפני שעזבתי פה דווקא גנזתי הכול. גם בהתחלה שם, כתבתי וגנזתי במשך הרבה זמן עד שהחלטתי לשמור חומרים, וככה יצא Dedicated To, האי פי הראשון שלי בעצם.
למי זה מוקדש?
להמון דברים, לא לאחד. הייתי מלאת השראה מהמעבר לברלין ומהמוזיקה ששמעתי באותה תקופה. אני יכולה לציין כמה אמנים שזה מוקדש להם, אבל לא רק להם כמו שאמרתי, והבולט מכולם הוא J Dilla. אני פריקית של דילה. זה משהו ששמעתי וניגנתי כל יום.
מהאזנה לחומרים שלך הסקתי שהז'אנר הוא R&B, משהו שאני הכרתי בנעוריי דרך שירי ראפ, איפה שהרבה חברים וחברות נחשפו למוזיקה הזו בשלושת העשורים האחרונים. בשנות התשעים בכלל הייתה מגמה של לשלב בין ראפ ל- R&B, במיוחד בשירים שהלכו ל- MTV ודומיו. בארץ לא הרבה התעסקו עם הז'אנר הזה. המוכר ביותר בסצינת ההיפ-הופ שעולה לי הוא מומי לוי. למעשה הז'אנר הזה לא באמת תפס כאן, לפחות בעיניי. איך את הגעת אליו?
אם להגדיר לאיזה ז'אנר אני משתייכת, הייתי אומרת שזה דווקא נאו סול. מושג שאישית הכרתי בברלין ולא בתל אביב. דבר שדיי חסר משמעות בעיניי ובמיוחד בתקופה שלנו שרוב המוזיקה הלא מסחרית היא מאוד עצמאית.
אז בעצם המעבר לברלין הוא זה שהביא אותך לכיוון הזה שאת יוצרת בו היום?
איפשהו כן. התפתחתי מוזיקלית בעיקר בגלל הסביבה שלי. חוויתי הרבה שינויים בברלין ואיכשהו מצאתי את עצמי מתעסקת ויוצרת בז'אנר הזה.
יש יותר ביקוש לסגנון הזה שם?
כן, אבל בעיקר בגלל שיש מגוון רחב יותר של אנשים לדעתי. יש מלא סצינות שם שכל אחת יותר גדולה מהמקבילה שלה פה בארץ, בטח יותר גדולה מסצינת ההיפ-הופ ושלא נדבר על סול. בכל פעם שאני מגיעה לפה ומסתכלת על הסצינות האלו מהצד, אני מופתעת לגלות עד כמה הסצינה פה קטנה ומכונסת, ומה שמפתיע אותי עוד יותר זה שזה נראה כאילו הן רוצות להישאר ככה. אנשים ממש מחזיקים אחד את השני ותומכים אחד בשני באופן כזה שמאוד קשה להתקרב ולחדור פנימה.
חוץ מג'יי דילה, מי עוד מהווה והיווה לך השראות?
נתחיל מהישנים לחדשים. האמא, או יותר נכון הסבתא הרוחנית שלי מבחינה מוזיקלית היא בילי הולידיי. האופן שהיא שרה מרתק אותי. בתור סטודנטית לג'אז לא יכולתי להפסיק לשמוע אותה. היא שרה כאילו היא לא מתאמצת בכלל להוציא קול וזה שובה את לבי בכל פעם שאני מאזינה לה. מאל וולדרון וסאן רה, גם הם שני מוזיקאים שאיכשהו אני מוצאת את עצמי חוזרת להאזין להם. שמעתי הרבה אריקה באדו, ג'יל סקוט, ולורין היל. מאוד אוהבת גם את איימי וויינהאוס, במיוחד את האופן שהיא מספרת את הסיפורים שלה באופן הכי כנה שיש. ואני שרופה גם על קרטיס מייפילד ועל מרווין גיי.
בואי נדבר על האיפי מ- 2016, Grains Of Sand.
בשנתיים הראשונות שעברתי לא ניגנתי עם אף אחד. עברתי לבד והייתי מאוד עצמאית. כתבתי הרבה וניגנתי בעיקר עם עצמי ועם אנשים שעברו איכשהו בדרך, כמו שאומרים. קצת כמו ג'אם סשנים. וככה מג'אם לג'אם התחלתי להקליט.
השילוב של הצלילים ההודיים מאוד ניכר בפרויקט הזה
לגמרי. תראה, מעולם לא ביקרתי בהודו, אבל לבי היה שם מזמן. זה היה אלבום שכתבתי בחודש, וזה בעצם מתנה לאחיין הקטן שלי שבדיוק נולד. עשיתי שם הכל בעצמי, גם את הביטים. הצלילים ההודיים קשורים לגורו שמאוד השפיע עליי, במיוחד בימים כאלו שהייתי במצב רוח ירוד ולבד. בעיקרון לא תכננתי לשלב את הצלילים האלו, אבל זה נכנס בסופו של דבר כשחיפשתי עוד נדבך שיקשט ויכניס עוד נפח לפרויקט. איכשהו מצאתי את עצמי מאזינה לנגני סיטאר וזה התאים לי.
כמעט כל שיר באי פי מסתיים במעין פייד אאוט מהיר ששואב את המאזין בבת אחת מתוך השיר, וזורק אותו לשיר הבא. שבעיניי זה עובד. זו בחירה?
קודם כל תודה. בקשר לזה, זה לגמרי בחירה, אני שמחה לשמוע שזה עובד. בעיקרון אני מנסה כל פעם לשבור את מה שעשיתי כבר. אם אני מרגישה שאני נשאבת לאיזושהי תבנית, גם אם זה טוב, יש לי נטייה לעצור ואז לשנות את מה שעשיתי. אני מאמינה יותר בליצור מהרגע מאשר ליצור מתוך תבנית. That’s all about בעיניי.
מי זה Kromanteng שמתארח?
ראפר מגאנה שגר בברלין ובמיאמי. הכרתי אותו כשהוא חיפש דירה דרך ראפר אחר שנקרא Rah, בחור שאני מכירה מברלין שלקרו שלו קוראים Swag. בכל יום שלישי הם מנגנים סט שלהם שבו הם מארחים כל מיני אמסיז וזמרים שעולים לשיר. יום שלישי הוא יום מצוין להיפ-הופ בברלין. זה קורה בשכונת פרידרסהיין. גם יום רביעי הוא יום מעולה להיפ-הופ אבל קצת אחר. זו בעצם סצינת ההיפ-הופ של ה- Jazz-cats. זה קורה בגרין האוס בנויקלן. בכלל, היפ-הופ הוא אלטרנטיבה להרבה ג'אזיסטים. עם Rah עשיתי את הטריביוט הראשון שלי לג'יי דילה. זה משהו שאני עושה בכל יום הולדת שלו. בטריביוט הראשון לדילה הוא למעשה קישר אותי עם הרבה עוקבים במיקסקלאוד.
'Adamaya', השיר האחרון באי פי, הוא שיר שמרגיע את המאזין לקראת סוף הפרויקט. שיר שכולו בעברית. איך היו התגובות לזה?
האמת שלאחרונה קיבלתי הרבה מאוד פידבקים עליו. ממש לפני כמה ימים איזה בחור מאנגליה סיפר לי שהוא ניגן את זה ברדיו וזה מאוד שימח אותי.
מה זה אדמאיה?
אדמה ומאיה. מאיה היא האחיינית שלי, בת שנתיים. כל האי פי נעשה כמו שאמרתי כמתנה לאחיה, והשיר הזה ספציפית הוא מתנה בשבילה. בגלל שהיא כל כך מצחיקה ומקסימה.
האי פי האחרון שהוצאת נשמע שונה לחלוטין מהאי פי הקודם. סאונד הרבה יותר היפ-הופי. יש שם שיר שאת מרפרפת בו בשם 'Damn That Dream'. שיר שמעט הזכרת לי בו את נלי פורטדו בשיר 'Thin Line' של Jurassic 5, מעין ראפ שהוא יותר לירי. איך הרגיש המעבר הזה?
האמת שזה דיי אותו הדבר. זה מעט שונה בגישה, אולי יותר לדבר את הדברים ופחות לעלות ולרדת בטונים. להקפיד יותר על החיתוך של טקסט למשל.
מי הראפרים האהובים עלייך?
אנדרה 3000, ולורין היל שהיא בעצם הפייבוריטית. לאחרונה עבדתי גם עם ראפרית מלוס אנג'לס בשם ill Camille, שקשורה ללייבל בשם ג'קרטה רקורדס.
אילו פידבקים קיבלת על הראפ?
האמת שבדיוק לפני שבאת חבר ביקש שאכתוב וורס. עושה רושם שלאנשים בא לשמוע ראפריות. משהו שאין מספיק לדעתי וחבל. רוצים עוד נשים בהיפ-הופ!! באלבום החדש יהיה שיר שהוא לגמרי ראפ.
מי אלו Dizzy Sparo?
זה השם של ההרכב שלי. ההרכב שאיתו ניגנתי את האלבום הזה שאיתם אני גם מנגנת מעין מיש מש של האלבומים שלי. זו קבוצה בינלאומית שכוללת שישה חברים. באסיסט מדנמרק, מתופף מאיטליה, פסנתרן ישראלי, ושתי זמרות – אמריקאית ואיטלקיה. הפרויקט הזה היה רוב התעסוקה שלי בשנה האחרונה. זה היה מדהים כי התאגדנו והתחלנו להקליט דיי מהר, וזה הפתיע אותי כי חברי הקבוצה אף פעם לא ניגנו ביחד.
אז בעצם כל האי פי הזה מנוגן?
כן. אין בו סימפול אחד. גם הטריביוט לדילה שיש בו מנוגן והוא בעצם גירסת ג'אז. אולי זה מסביר למה הוא נשמע כל-כך שונה מהאלבומים הקודמים.
לסיום, איזשהן תוכניות לעתיד? אלבום אולפן ראשון שיוצא אולי?
יש דיבור. בדיוק עכשיו יש אלבום שהקלטתי שמסיימים למקסס אותו באיטליה. את המיקס עושה חבר שהכרתי בברלין ומאז חזר לאיטליה, אבל המשכנו לעבוד ביחד בשם Q3000. ויש עוד פרויקט שאני ודיזי הולכים להקליט כבר בחודשים הקרובים. איך שאני חוזרת אני הולכת להופיע בשלושה פסטיבלים (Plötzlich Am Meer בפולין, Sommerklänge בגרמניה, ו- Flash Festival באיטליה), ואני דוחפת לעוד.
יש ז'אנרים או סגנונות חדשים שאת רוצה לנסות?
Free Jazz
לחזור לג'אז בעצם?
אף פעם לא עזבתי את הג'אז. אין משהו שאני אוהבת יותר מזה.
למה?
בגלל המרווח הזה שיש בו, שמאפשר חופש פעולה. כזה שמאפשר לי כיוצרת לשלב בתוכו מוזיקה הודית כמו ב- Grains Of Sand, ומוזיקה ערבית שתהיה באחד הפרוייקטים הבאים שלי. ב- Free Jazz יש את האופציה הזו של לתפוס לופים ארוכים יותר, חופש יצירה.
השאר תגובה