בונים ארמונות: Shabazz Palaces מגיעים לארץ
Shabazz Palaces הם תופעת לוואי של תהליך התפתחותי בן עשרות שנים אשר עובר על ההיפ-הופ, המתפתח ודוחק עצמו מעבר לפלטפורמות כושר המצאה קיימות, ארעיות, תרבותית, ורוח האלתור עליו הושתת לראשונה. כמו תרבות חיידקית, הז'אנר משתבט ומתפצל לשושלות של מוזרויות איקונוקלסטיות ומאתגר את המחוזות הבטוחים והקורפורטיביים של הזרם המרכזי. כתרבות שנושאי דגלה הנם ילדי עוני שהתעלו למעמד כלכלי של חצאי-אל הטובעים בעושר, שגב, ופאר – נשארה ההאדרה העצמית. הנרטיב הנפוץ ביותר. למרות שנושאים מהותיים כגון מגדר, פוליטיקה, רגישות חברתית, וערכיות נחרצת בהחלט אט-אט מקבלים יותר ויותר זמן אוויר, מעט מאוד מן האמנים הפופולריים מסתעפים מקיבעון ה"אני הכי", ומפליגים לעבר אופק המקוריות וחקר עצמי.
מאמץ משותף בין ישמעאל באטלר, לשעבר חבר בטריו Digable Planets – אשר הנפיקו היפ-הופ ג'אזי ושורשי בתור הזהב של ניו-יורק; לבין טנדאי מארייר – מולטי-אינסטרומנטליסט ממוצא זימבבואי-אמריקאי. והם למעשה Shabazz Palaces. פרוייקט המחייה את הגישה המליצית, הפיקסציה החללית, והעברת רעיונות ע"י דמות מד"ב, זאת בדומה ל- MF Doom ו- Dr. Octagon של Kool Keith. בד בבד, בעושם זאת, הם מיישמים צלילים נישתיים, ובלא הימצא מילה מתאימה יותר – מוזרים.
מאפיין בולט של הצמד, במיוחד בפרוייקט האחרון Quazarz ובו שני אלבומים אשר ראו אור בשנה הנוכחית, הוא ביטול מסויים של האגו. שני האלבומים, ובמיוחד Born On A Gangster Star, מציגים זוג אסופות קונספטואליות על טרנסצנדנטליות בין-יקומית אשר בכוונה תחילה מצניעה את נוכחות האמסי – שקולו מועבר ומפולטר דרך אין ספור מסנני קול ותדר, אשר במידת מה מפשיטים ממנו את אנושיותו. הם משחקים ביחס בין הביט לליריקה ודוחפים את השומע לארץ פלאות של מיסטיות ופנטסטיות, המעורבלים בעולם דימויים אפריקאי. ממלכה אסוציאטיבית המשליכה את המאזין לסחרור מחשבתי ועולם עשיר במיתיות – בדומה לאסתטיקת הסמוראי האורבני של הוו-טאנג. ובעיסוק בחלל החיצון וחייזריות מזכיר את דלתרון 3000, או באופן יחסית אקטואלי את האלבום האחרון של לוג'יק –Everybody. ניתן להגדיר את המוזיקה של שבאז כניסיונית. וככזו, קל לה במיוחד להחליק לתוך אזור ה"מה לעזאזל", אך לא במקרה זה. הם עושים ראפ בסקאלות הצנועות של אלטרנטיביות, ומצליחים להפיק מוזיקה מאתגרת אך נגישה.
כמובן כמה מילים על Black Up – אלבום הבכורה מ- 2011 אשר הנסיק עצמו למעמד פולחני ובאוזני כמות לא מבוטלת של חובבי הז'אנר נחשב לאחד אלבומי הטובים בעשור. אדגיש שאין אלבום שני לו, אין שום דבר אשר נשמע כמוהו. מרצועה לרצועה, הלך רוח האלבום עובר מטמורפוזה וקורא תיגר על המאזין. אך בצורה מאוד מתגמלת, שכן האינסטרומנטלים כאן פשוט שובים, הם מאוד נוזליים, ולמרות העיבוד התוכנתי הכבד שעוברים – הם נשפכים לתוך מערות השמע כמו כספית חמימה. המשמעות הלירית נתבעת לתוך חותמות כמעט הירוגליפיות של מילים מוצפנות המועברת ונאמרות יותר ע"י סוג של צ'אנט מאשר ראפ. שבאז מותחים ובוחנים גבולות. זהו אלבום שמראה איך היפ-הופ יכול להישמע, ויותר מכל מהווה אחת מיני דלתות התודעה, ומדגים כיצד מצבור של צלילים אשר נבחרו בקפידה, יכול להוות עבורן מפתח.
ישנם מעט מאוד אמנים, ועוד פחות מכך – אלבומים, אשר בשמיעתם הראשונית מתגלה עולם חדש וזר לחלוטין. ולא רק משום הנושא הסייבר-פאנקי או הליריקה הקריפטית – התקליט מהווה מעין הרחבה מילונית ללקסיקון הצלילים וטכניקות מוזיקליות מוכרות. לשם דוגמא זה קרה לי כשנחשפתי לאפקס טווין, טאטרן, או סואיסייד בויז. מובן כי בהתקדם הזמן, נהיה קשה יותר ויותר להציג גישה מוזיקלית חלוצית ומהפכנית באמת, ובמיוחד בעידן בו רבים מן הראפרים אשר דוחפים קדימה מקדשים את הסגנון על פני המהות, מצליחים שבאז למצוא מידתיות מושלמת בין שני איכויות אלו, ומוכיחים כי אין סגנון ומהות חייבים לבוא אחד על חשבון השני. יצירתם חסרת גימיקים וללא קיצורי דרך להייפ ויראלי. היא גוף עשיר בליריות שכלתנית מועבה ע"י שכבה מוזיקלית גואה במבריקות וחדשנות.
השאר תגובה