התרועה האחרונה: 25 שנה לדו-בופ של מיילס דייוויס

ליעד עיני
אלבומו האחרון של נגן הג׳אז האלמותי מיילס דייוויס, הוא לא פחות מאלבום היפ הופ אינסטרומנטלי חשוב ומשובח. לרגל 25 שנים ליציאתו, בחנו את ההשפעה של האלבום לדורותיו, ואיך הוא מיוצג כמילתו האחרונה של אחד המוזיקאים הדגולים שהיו בקרבנו

העולם מלא בחדשנים גדולים שהפכו עולמות, יצרו תרבויות וקבעו טרנדים שרבים חבים להם את קיומם בשל כך. מעטים מאוד הם אותם האנשים שמראשית דרכם היו מעודכנים במה שחדש ומה שטרנדי; ולמרות שיצירתם זכתה להערכה וגדולה, הם כבר היו כמה צעדים קדימה, ועניין אותם איך הם הולכים ליצור את הדבר הגדול הבא. אחד מאותם הטיפוסים האלה, שאפשר לספור בשתי הידיים, הוא אגדת הג'אז מיילס דייוויס.

בעצם, לא ג'אז. לפי מיילס, ג'אז זו רק מילה מגבילה. כמו שהאיש אמר: "אני לא אוהב את המילה ג'אז, זו מוזיקה חברתית. הרלוונטיות נמצאת באוויר, אין יותר ג'אז"; ובאמת, במשך 50 שנות הקריירה שלו, אף פעם לא עניין אותו להסתכל לאחור. הוא היה כבשה שחורה בין חבריו מגל הג'אז של שנות החמישים-שישים. הוא היה שם במהפכת הבי בופ עם צ'ארלי פארקר; הוא היה שם כשהוקלטו היצירות הראשונות שהפכו למה שנקרא "קול ג'אז" (Cool Jazz); ובנוסף, הוא עשה היסטוריה עם אלבומו Kind of Blue שהפך לרב מכר, ואבן דרך קריטית בז׳אנר. בין אם לא היה אחראי ישיר להמצאת הסגנונות, הוא היה שם כשהונחו היסודות לזרם השלישי (שילוב בין ג'אז למוזיקה קלאסית), הארד בופ (Hard Bop) ופיוז'ן (Fusion). בשנות השבעים הוא איבד חלק גדול מהקהל שלו, כאשר הם לא הבינו מה הבן אדם עושה עם אלתורי ג'אז רוק פסיכדליים שנמשכים שעות על גבי שעות – אבל זה לא עניין אותו. הוא תמיד היה שם לברך את הדברים החדשים, ולא הצליח להבין למה מוזיקאים חוזרים על נוסחאות ישנות שכבר מוצו. לא סתם הוא ראה את פרינס כיורש.

דייוויס ידע לשלב את המגמות המוזיקליות המאפיינות של כל עשור, לכדי שיקוי מבוסס ג׳אז – בין אם זה היה הרוק בסבנטיז, הפופ באייטיז, או ההיפ הופ בניינטיז. כפי שהוא ידע להתכתב, כך גם הצעירים שהושפעו ממנו ידעו להיות מוכתבים על ידיו. אם נסתכל על שורשי עולם ההיפ הופ, תמיד אפשר למצוא השפעות ג'אז ברורות. בין אם זה ממיילס או משאר אנשי המפתח של הז׳אנר.

הרכבים וראפרים היו מסמפלים את דייוויס פה ושם (כמו אאוטקאסט, שלקחו את החצוצרה מקטעו הפ'אנקי/פסיכדלי 'Sivad' אל תוך 'Ain't No Thang'), ואם לא, היו מדברים הרבה על ההשפעה שלו עליהם (Q-Tip לדוגמה, שמשבח אותו בדוקו על אלבומו הנצחי של דיוויס, Kind of Blue). אפילו היום, קנדריק לאמאר מצהיר על ההשפעה של דייוויס ביצירת אלבום המופת שלו, To Pimp a Butterfly.

בניינטיז, דייוויס היה בן 64. גיל של מוזיקאי שהוגדר כעבר את זמנו ובלי יכולת לחדש. לא כך אצל דייוויס. 6 חודשים לפני מותו, ביקש ליצור את האווירה שהוא שמע ברחובות ניו יורק בה גר, ובכך הוא גייס לעזרתו את המפיק בן ה-26, Easy Mo Bee.

אוסטן הארווי ג׳וניור, או בכינויו איזי מו בי, התחיל להפיק ב-1987 ומאז צבר תאוצה. שמו מונצח בעשייה של יצירות מופת גדולות כמו It's a Big Daddy Thing שסלל לביג דאדי קיין את הדרך לתהילה; או כמובן  Ready to Die של ביגי, אלבום אפי שנחשב אחד הטובים אי פעם בז׳אנר. בזמנו היה גם חלק מהרכב קצר ימים שהקים עם החבר'ה שלו מהשכונה: Rappin' Is Fundamental, הרכב כיפי שלוקח אלמנטים של פאנק-פופ ודיסקו לכדי היפ הופ שמח וקליל.

מו בי הוא גם המאסטרמיינד מאחורי אלבומו שהסתבר להיות האחרון של דייוויס, Doo Bop. דייוויס ידע מה הוא עושה כשהוא הלך על מו בי. ככה במשך חודשיים, בביתו שבניו יורק, כשהחלונות היו פתוחים למשמע צלילי הרחוב, הוקלט האלבום. דייוויס תמיד היה שם לזהות את הפוטנציאל בסגנונות, גם אם רוב הקהל שלו בז להם. באותה התקופה, היפ הופ נתפס כדבר "נמוך" ובלתי אינטליגנטי בניגוד לג'אז ההרפתקני. מיילס היה אחד מהראשונים שזיהו שמדובר באמנות עמוקה לכל דבר, ולא באמת הזיז לו מהי הדעה הרווחת. ביטים שהובילו מנגינות פ'אנקיות יחד עם ראפינג שמבליח פה ושם, הציגו תערובת חדשנית, כיפית, גרובית וקולית שעתידה להישאר להרבה זמן.

ככה מיילס דייוויס המציא את עצמו מחדש בפעם האחרונה לפני שנפרד מהעולם בגיל 65 בספטמבר של 1992. שנה לאחר מכן, התבקש מו בי ע"י חברת התקליטים להוציא לאור את ההקלטות הגנוזות שאוגדו לבסוף לאלבום כפי שאנחנו מכירים. באותו זמן, היו רק שישה קטעים מוקלטים וכדי להשלים את היצירה, הוסיף שלושה קטעים שהיו נשמעים כמו משהו שהמאסטר היה אוהב. גם שהלך מהעולם, דייוויס עסק במהפכתו האחרונה, ששילבה בין שני עולמות גדולים ונפלאים – ההיפ הופ והג'אז.

כשהראפרים שילבו ג'אז עוד בתחילת דרכם, מיילס דייוויס היה אחד ממוזיקאי הג'אז הראשונים ששילבו היפ הופ בג'אז. אבל בשביל מיילס, זה לא היה ג'אז. הוא קרא לזה "מוזיקה חברתית", וכן, הוא בהחלט התאים את עצמו לחברה באותה תקופה. למעריצי ההיפ הופ, שבניגוד לגיבוריהם, לא בדיוק הכירו את עולם הג'אז ולא הבינו את אבותיו המוזיקליים, נפתח שער לכניסה לג'אז – ג'אז לאוזניים מודרניות. בזמן אמת, לא נרשמה התלהבות בקרב המבקרים; אבל שוב, זה לא משהו שהיה מזיז למיילס. פשוט תקשיבו לשירים ושימו לב לעובדה שמיילס היה קול. מאוד קול. שיר כמו 'Doo Bop Song' שבו הוא מצהיר על שינוי הכיוון ויצירת הסגנון החדש שהוא קורא לו "דו בופ" כשלצד גרובים מחזוריים וממכרים, מיילס מאלתר על החצוצרה ומו בי לוקח את המיקרופון ומרפרפ יחד איתו, כך שהרגע הזה הופך להיות לא פחות מנוצץ מוזיקלית. לקח זמן עד שהבינו שמדובר ביצירה חוצת גבולות ועולמות, שתוביל לחידושים שיגיעו לאחר מכן. בין הביקורות המשבחות של Down Beat, מגזין הג'אז האגדי ו-Q, האלבום זכה גם בגראמי לביצוע ה-R&B האינסטרומנטלי הטוב ביותר, מה שעזר להגביר את ההתעניינות המחודשת באלבום הזה, שנתיים אחרי מותו של דייוויס.

ככה מיילס דייוויס המציא את עצמו מחדש בפעם האחרונה במסגרת ההיפ ההופ. גישתו הייתה צעירה על אף גילו המבוגר, ולמרות שלא הצליח בזמן אמת, Doo Bop היווה סטירה לפניהם של אלה שהעדיפו להישאר ולהתרפק על Kind of Blue. השירים שעמוסים בשכבות על גבי שכבות של ביטים וגרובים קליטים וממכרים, לצד מנגינות פ'אנקיות ממושכות ואלתורי חצוצרה וראפ מסיביים, הציגו את סאונד הדו בופ. ראפרים בין אם בדור האולדסקול או היום בשיא ההצלחה, חבים את השפעתם לדייוויס בבזכות אלבומיו הגדולים וסאונד הדו בופ. בין אם הם מודעים לזה או לא, הם לא יכולים להתכחש להשפעות של הסאונד הזה, שנוצר לפני לא פחות מ-25 שנה. מהסאונד האלגנטי של קנדריק ב-To Pimp ועד לאגרסיביות הבלתי מתפשרת של דת' גריפס. כל אלה לבסוף מושפעים מסאונד החצוצרה שעבר שנים של גלגולים, שינויים וטרנדים, ותמיד תמיד דאג להישאר רלוונטי.