נחתתי. הייתי בברצלונה כבר בעבר, לפני משהו כמו 4 שנים, אך זוהי הפעם הראשונה שאני באמת מתכנן לחוות את העיר כמו שצריך. איך שהתחלתי להתקדם לכיוון היציאה משדה התעופה, נתקלתי בבחור בעל קעקוע ענק על רגלו של התמונה המפורסמת של ביגי עם הכתר. ״קעקוע יפה״ אמרתי לו, והוא הודה לי. לאחר מכן שאלתי אותו מי הראפר האהוב עליו כיום, וענה לי "קנדריק למאר. אבל הוא יותר מוזיקאי… פחות ראפר מביגי״. וואלה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

ביום הראשון (יום לפני הפסטיבל), לקחנו את הזמן לטייל בברצלונה, להתמקם בדירה, ולנוח בציפייה לשלושת הימים המדהימים שהולכים להיות לנו. העיר הרגישה לי כמו סן פרנסיסקו אירופאית, בעלת מזג אוויר מושלם –  שמשי אך קריר, יחד עם ההרים והגבעות המשתרעות לרוחבה.

אחריה, הייתה ההופעה של וינס סטייפלס (Vince Staples), הראפר המוכשר שהוציא את האלבום Summertime '06, מהקלאסיקות הגדולות של השנה שעברה. Summertime ‘06 היה אלבום שלקח לי זמן לאהוב, אבל כשזה הגיע, לא יכולתי לעזוב אותו. ההפקה מינימליסטית אך עשירה, הבאסים כבדים, וישנם הבזקים של תופים חותכים ומתכתיים. לאורך האלבום אנו מרגישים וייב אפריקאי ואפל, אך גם מזמין – כמו שבט שאתה מנסה להבין את ריקודיו.

על כן, ההופעה של סטייפלס הייתה ההופעה הראשונה בפרימוורה שציפיתי לה ושהיא חובה מבחינתי. התמקמתי בשורה השנייה לאחר המתנה של חצי שעה, ואז הוא עלה, לבוש כתלמיד תיכון שממחזר את בגדיו: ג׳ינס שחור, חולצה לבנה בתוך המכנסיים, ונעלי אולסטאר. נראה כאילו הוא בא לשים זין, וזה בדיוק מה שעשה – לטוב ולרע. לאורך ההופעה, סטייפלס התנועע בפראות כיפית מצד לצד בבמה, ובין לבין ישב ונח. האנרגיות שלו צעירות ומלהיבות, אך לעיתים הן גם קפיטליסטיות באופיין (סטייפלס תמיד אמר שהוא ״בזה בשביל הכסף״, ועל כן, הרגשתי שכאשר הוא יורד מהבמה הוא מקבל ישירות צ'ק חתום) – הוא פשוט שחקן.

בהופעה, ביצע את מיטב להיטיו כמו “Norf Norf” האהוב עליי מהאלבום, ו-“Lift Me Up” שאיתו פתח. אך באופן מפתיע, השיר שהכי הלהיב אותי, היה השיר שביצע יחד עם מפיק ה- EDM האוסטרלי Flume, הנקרא “Smoke & Retribution”. הסינת׳ים הרעידו לי את הגוף יחד עם הטמפו המקפיץ והאנרגיה המשלהבת של סטייפלס. זה היה רגע מושלם.

הקהל של סטייפלס לא היה אדוק, ובכלליות, נראה קהל שלא נושם וחי היפ הופ. הם היו מאוד אדישים, והתלהבו רק מהשירים המרעידים והקליטים יותר. נדמה כי סטייפלס בעצמו הרגיש את זה, שהפציר בקהל לשיר את מילותיו של “Hang N’ Bang”, ועדיין הקהל לא כל כך ידע איך לעשות זאת.

אחרי סטייפלס, רצתי לטיים אימפלה (Tame Impala). בקושי הצלחתי לעמוד, ואיך שהגעתי להופעה ראיתי את הכמות העצומה של הקהל. טיים אימפלה זו ה-להקה לאוהבי הפסטיבל. הניסיון שלי להיכנס ולראות נצנוץ של הסולן קווין פארקר העלה חרס, מה שגרם לי להבין שאני צריך לראות אותם בארץ. אבל עדיין, מה ששמעתי היה טוב מאוד. היציאה מההופעה הייתה מעט יותר קלילה, והלכתי לצד השני של הבמה שנראית בול אותו דבר, בכדי לראות את אלסידי סאונדסיסטם (LCD Soundsystem), מההדליינרים הראשיים של הפסטיבל. התמקמתי בסבבה בשורות הראשונות, התיישבתי, ונחתי לקראת המופע הגדול.

שעה לפני המופע, אני שם לב לאט לאט לכך שאנשים מתחילים לקום. בקבוצה שהייתי בה כל אחד ישב ברגוע, ואין שום סיבה שמישהו יעמוד. אבל, כמו אחוזי דיבוק, בזה אחר זה כולם נעמדו… חוץ ממני. לא הייתי מסוגל.

אך חצי שעה לפני המופע כבר התחילו לעשות לי בעיות ופרצופים, ונכנעתי. עמדתי, בקושי, וחיכיתי ללהקה שתעלה.

ואז היא עלתה, וזה היה מדהים. הגרוב שלהם כל כך חי, שהוא מטפס עליך, מדגדג אותך, ועוטף אותך. אתה פשוט לא יכול שלא לזוז, ואתה לא יכול להפסיק לחייך. כשהם פתחו עם השיר “Us V Them”, הם הגיעו בפזמון להרמוניות שהשתלבו עם אור לבן, מה שנתן מלאכיות שמימית לסצינה. התופים מתקתקים בתזוזה, נוזליים בהתנהגות שלהם, ונמסים באוזן. הסולן, ג׳יימס מרפי, הוא פרפורמר מצוין וממש חמוד, רוקד לעיתים בתנועות קטנטנות. ננסי וואנג שניגנה על הסינת׳ים והבאס במסתוריות מופנמת גם לגמרי הייתה ב"זון".

נראה היה ש-LCD נהנו לאורך ההופעה. שהם עושים כיף. הקהל היה מעולה, ולא הפסיק עם הריקודים והצהלה. אנשים התחבקו ורקדו יד ביד, מישהי חילקה נשיקות. זו הייתה סוג של אופוריה בקהל שכל קולו קשוב לצורך בתנועה ושחרור הנשמה. לצד צעקות של הקהל למילותיהם, LCD התאחדו לישות אחת של כוח, לכדי הבזק אור בהיר.

הייתי צריך לעכל את ההופעה הזו ולנוח קצת, ועשיתי זאת בישיבה מול באטלס (Battles). באטלס היא אחת מלהקות הרוק העכשוויות האהובות עליי, והיא ידועה ככזאת שיוצרת מוזיקה רקידה אך מדויקת. כמו תנועת אלקטרונים, המוזיקה של באטלס היא חותכת, מדוקדקת ואימפולסיבית, אך מצליחה לשמור על תזוזה מרתקת ומעגלית.

הצלחתי לעמוד רק בשיר אחד, והאנרגיה הייתה מחשמלת. הקהל פשוט איבד את עקבותיו והלך בעיוורון אחרי המוזיקה המהפנטת של באטלס. ההופעה שלהם הייתה מאוד משוחררת וחייתית, והשילוב של הגיטרה המצליפה יחד עם התופים המשספים יצרה ריקוד פולחני שכולם פשוט זזים בדפוסים שונים. הם עשו גירסא להמנון שלהם, "Atlas", רק שהפעם ילדים שרים, וזה היה משוגע. לאחר מכן, חזרתי לשבת להסתכל על ההופעה.

אחרי באטלס הייתי כבר שפוך ורצוח. השעה הייתה 4 לפנות בוקר, ולא יכולתי שלא ללכת לדיג׳יי סט של הדסון מוהק (Hudson Mohwake). מוהק הוא דיג׳יי מצליח ומשפיע, ואחד מאנשי החזון הגדולים ביותר של הטראפ. מוהק הפיק לרבים כמו קנייה ווסט, פושה טי, אסאפ רוקי, ודרייק. כמו כן, יחד עם המפיק Lunice, הוציא ב-2012 איפי מופתי תחת השם TNGHT שלקח את הטראפ צעד קדימה, והיווה אבן דרך חשובה בגלגולו של הז׳אנר.

על כן, הייתי חייב לראות אותו – ולא ידעתי למה לצפות. האם יבצע להיטים רועשים וחריפים שיובילו לאטרף? או שמא ישמור על אווירת אולדסקול? אולי בכלל הוא יתקלט גם אלקטרוניקה?

בסופו של דבר, הגעתי להופעה, והוא תקלט שלל ז׳אנרים – דיסקו, האוס, סול, פ'אנק וכו׳. זה היה יפה, כי ידע להתאים את המוזיקה שתתכתב עם הזריחה שהפציעה, וסיכמה יפהפה יום ראשון מוצלח. אני נרדמתי באמצע הסט שלו, לצד הצלילים היפהפיים שהתנגנו כאוברטונים מרוחקים שמלטפים את הים. דקה לפני זה הבנתי איזו ברכה היא לשמוע תקלוט של הדסון מוהק לקראת שינה. כמה התמזל מזלי שיש ביכולתי ליהנות מהרגע הקסום הזה, שאף פעם עוד לא העזתי לחשוב עליו.

אבל, בין כל הבלאגן הזה, הסתתרה לה באסיסטית מדהימה. הגרוב שלה היה מאוד מופנם, והיא פשוט עמדה, עצמה עיניים, וניגנה כל הזמן עם תנועות אגן מסתוריות. נראה היה שהיא בכוכב אחר, והסקסיות שלה התפרצה בשקט המיוחד שלה. היא לא שמה לב לכלום מלבד לכלי שלה, והתוצאה הייתה באס ששופך תשוקה מקרקעת.

אחרי ההופעה, כולם נשארו עומדים על הרגליים בצפיפות אדירה. שעה וחצי לרדיוהד, ואף אחד לא הסכים להתיישב. ניסיתי לשכנע את עצמי לעמוד עד ההופעה, כולל ההופעה עצמה, אבל לא הצלחתי. אחרי רבע שעה, בחור גברי וגדול במיוחד בשם אנדרו מסן פרנסיסקו, אמר לי ״בוא נתיישב״, וזה מה שעשינו. בזמן שגופו גדול הממדים תפס לא מעט מקום, אני הצטמצמתי כמה שיותר בכדי שלא ישימו לב אליי.

זה עבד. ישבתי במשך כ-40 דקות כשהאנשים מסביבי דופקים מבטים ומתאכזבים, אבל זה לא עניין אותי. העיקרון של לעמוד שעה וחצי לפני ההופעה כשאפשר שכולם יישבו בנינוחות, נראה לי אבסורד. לצערי, אנדרו נאלץ לקום, אך איטלקייה אחת הייתה כצדיקה בסדום והתיישבה לידי. היינו היחידים שישבו, וניהלנו שיחה בין מאות רגליים עומדות.

קראו לה נעמי. היא ליוותה את אחיה הקטן לפסטיבל, שחלם תמיד לראות את רדיוהד. היא מגיעה מהעיר פירנצה, והיא מדריכת פילאטיס למחייתה. האלבום האהוב עליה של רדיוהד (אלוהים יודע איך) זה Pablo Honey, והשיר האהוב עליה הוא ״Creep״. קשה להסביר את זה, אבל היה חיבור מיוחד בסיטואציה הזאת. זה הרגיש שאנחנו השפויים היחידים בכל הפסטיבל, שממהר בלי בכלל לדעת לאן.

הכריחו אותנו לעמוד כחצי שעה לפני ההופעה, ואז דרכינו נפרדו. חזרתי לאנדרו ולחבורה, שהתגאה בי על כך שהצלחתי להתיישב למרות הטירוף של הקהל. אחרי חצי שעה אינטנסיבית של עמידה בצפיפות משוגעת, רדיוהד עלו, ואני לא האמנתי.

צרחות הקהל היו משוגעות, וכולם התחילו לקפוץ מהתלהבות. ההופעה נפתחה עם "Burn The Witch״, הסינגל הראשון מהאלבום האחרון והמופתי של הלהקה, A Moon Shaped Pool. כולם שרו את המילים בעל פה, ובקושי ניתן היה לשמוע את שירתו של הסולן, ת׳ום יורק.

אני הייתי באקסטזה. למרות שהייתי מוקף בענקים, זזתי בשמחה מצד לצד לראות כל פעם חלק אחר מהפאזל שהרכיב את ההופעה של רדיוהד. הם נראו כ-5 אלמנטים מרוחקים אך מחוברים יחדיו בקשר מוזיקלי/טלפתי. אד אובריין, אחד הגיטריסטים של הלהקה, נראה כג׳נטלמן מפוצץ סקס אפיל; בעוד בצידה השני של הבמה, היה הגיטריסט השני, ג׳וני גרינווד, שנראה כאומן סקרן ומופנם שמתרכז בעשייה בלבד. ת׳ום יורק נראה עם בטחון עצמי גבוה מתמיד; בעוד שקולין גרינווד, הבאסיסט, היה קצת יותר מרוחק משאר החבר׳ה, אך תיפקד כעמוד תווך מוזיקלי חשוב מאין כמותו, ומלא בחיוכים ושמחה. אל המתופף פיליפ סלאוויי הצטרף מתופף נוסף, קלייב דימר שמו, שנתן אלמנט עוצמתי נוסף לתופים, שהתבטא בסאונד ומשלב מוזיקלי שהוסיפו קשיחות שמשאירה את רדיוהד על האדמה.

לצערי הרב ביותר, האקסטזה שהייתה לי שרדה רק לאורך מספר שירים, עקב הקהל. הוא היה נוראי, והיה עסוק יותר בלתעד את ההופעה מאשר לחוות אותה. לאורך שירים כמו "Street Spirit (Fade Out)" ,"Karma Police״ ועוד מיני רבים, הטלפונים היו באוויר כל הזמן. אנשים לא צילמו כ5-10 שניות, או כמה תמונות כנהוג, אלא, החזיקו את הסמארטפונים בכדי לצלם שירים במלואם. הייתה אפילו נקודה שמישהו הרים לצלם עם האייפד. אני לא יכול לתאר את הרגשת הבוז האדירה שחוויתי בזמן שב-"Paranoid Android״ הקהל היה עסוק רק בלשמור על ידיים יציבות, ולא להתחרפן מההרפתקנות המוזיקלית המרתקת של השיר, בייחוד בהופעה. ובייחוד גם בשיר שמדבר על כל העניין של הקרירות האנושית המתלוות אל התקדמותה של הטכנולוגיה. הנ״ל גרם לי להבין שהיה מדובר בקהל של להקות גנריות כמו קולדפליי, שבא לראות הופעה של רדיוהד.

אבל, היו רגעים נטולי סמארטפונים למספר דקות, וזה היה אחד הדברים הכי יפים שחוויתי בכל חיי. "Weird Fishes/Arpeggi" נתן זווית יפהפיה אחרת לקהל, שהניח לרגע את המצלמות והיה קשוב למוזיקה. בעודי מסתכל על הסביבה והלהקה, הבנתי איך ההופעה יכלה להיראות בלי כל הטכנולוגיה שמסביב. להיות רק עם אנשים שאוהבים מוזיקה ומונעים על ידה, ולא עסוקים בלראות דברים מבעד למסך.

ההופעה עצמה, מבחינת שואו ומוזיקליות, הייתה ההופעה הטובה ביותר שראיתי. ת׳ום יורק בא עם אנרגיות מחודשות, והכניס אותי לאופל חריף ומחשמל יחד עם שאר הלהקה. לראות את ג׳וני גרינווד מתפעל שירים כרב זרועות היה תאווה לעיניים – שמצידו הימני הפסנתר, מלפניו פאנל האפקטים הענקי, משמאלו סינתסייזרים רבים, ומאחוריו זוג גיטרות. לדוגמא, שניגנו את "Idioteque", גרינווד התעסק בסינתסייזרים המרובים שלרשותו, וזה היה כמו לצפות בילד בונה ארמון מלגו. הדואליות שבין יורק לגרינווד הייתה מופתית, והרגשתי היטב את הכימיה הלא מילולית שמועברת בין השניים. בנוסף, רוב השירים קיבלו עיבודים מבוססי אילתורים מלאי תשוקה, בייחוד ״The National Anthem״, שבמקום חצוצרות אפלות גרינווד ויורק פרסו לטקסטורות סאונד של נויז ואמביינט.

סוף ההופעה הגיע, והקהל ביקש הדרן. כמחווה יפה, יורק אמר ״בגלל שהייתם כל כך נחמדים אלינו״, ניגנה הלהקה את "Creep". זה היה רגע מהמם, שנהרס שוב עם עדר הסמארטפונים שצץ במהירות מפחידה. האם זהו הכיוון שהאנושות לוקחת? להפסיק את החיים הבין אישיים ולהתמקד בטכנולוגיה הריקה והמאפירה? להזניח רגעים חיים בכדי לספר עליהם לכולם? מזועזע ומובך, חתכתי אחרי השיר ישר להופעה של להקת הנאו-פסיכידליה אנימל קולקטיב (Animal Collective); התיישבתי, וניסיתי להמשיך הלאה.

ההופעה של אנימל קולקטיב הייתה מופלאה. אף על פי שניגנו שירים רק מאלבומם האחרון, "Painting With״, הייתה זו הופעה מלאה באנרגיות חיוביות ושמחה תמימה. זה הרגיש לרגע כמו דיסני וורלד: כולם רוקדים באטרף כמו מטורללים בסגנון אפריקאי משוחרר עם חיוך על הפנים ואפס דאגות. אחרי שישבתי במשך רבע שעה, הייתי חייב לחוות את ההופעה על הרגליים, והתקדמתי לכיוון השורות הראשונות בקלילות מפתיעה.

אנימל קולקטיב הופיעו בהרכב של 4 אנשים, כאשר 3 מהם תופסים כל אחד עמדה במרחקים שווים על הבמה, ומאחוריהם מתופף. התוצאה הייתה סוג של קצביות שעוברת מעמדה אחת, מקבלת בה אלמנטים מסויימים, וממשיכה לעמדה הבאה. השיא היה בסוף ההופעה, כאשר ניגנו את השיר "FloriDada״. הם שרו את השיר בצרחות מלאות נשמה ועושר, שהשתלבו באופן קוצני עם המלודיה המתקתקה שלו. הקהל התחרפן, והתחיל לעשות מעגלים שבטיים של ריקודים צוהלים. כך, הבנתי את פוטנציאל גדולתו של הקהל בנסיבות הנכונות.

אחרי שאנימל קולקטיב התקפלו, באופן מפתיע אף אחד לא רץ להיות בשורה הראשונה לקראת הופעתם של האבלנצ׳ס (The Avalanches). זו אמורה להיות ההופעה הראשונה שלהם מזה 16 שנים, מה שהופך את המאורע לאפי. יצא לי לדבר עם מספר בריטים שישבו לידי תוך כדי ההמתנה, והם אמרו שמבחינת חד פעמיות, ההופעה של האבלנצ׳ס היא הנדירה ביותר – וכנראה שהם צדקו. לא האמנתי שאני בשורה ראשונה, ועד היום אני לא מבין איך לא היה תור של שעות בשביל לראות אותם כמה שיותר קרוב.

מספר דקות לפני שעלו, הסתובבתי וראיתי את כמות האנשים המטורפת שציפתה להם. מתחם הישיבה כולו היה תפוס, מה שנתן מראה יפהפה של המוני אנשים מתים מציפייה. איך שהאבלנצ'ס עלו, התגובות היו בהתאם – חיבוקים בצורות של צרחות השתוקקות. הם היו 2 אנשים בעמדה, ועשו את מה שרק הם יודעים לעשות – להפגין את הייחודיות שלא ניתנת לתיאור, עם צלילים וקצב קסומים.

הקהל היה מטריף – לא היו טלפונים, ולא כלום. לא כולם רקדו, אבל לא כולם היו צריכים לרקוד. המוזיקה פנתה אל הלב והראש כמו שפנתה אל הגוף. הייתה נקודה שסימפלו את ״Marquee Moon״ של טלוויז׳ן, להקת פאנק קלאסית מניו יורק. הנ"ל הוכיח שאפילו כשהם מסמפלים ולוקחים צלילים שלא שלהם, הם מצליחים לגרום להם לתפקד כרצונם. כש-"Frontier Psychiatrist״, אחד משירי המפתח של ההרכב, התנגן, כולם ידעו את המילים בעל פה: מהציטוטים של הדוקטור עד לאמא המודאגת, אנשים דיקלמו את המילים כהמנון.

היה נראה שהאבלנצ'ס עושים חיים. הם התחבקו כל 5 דקות, שכל פעם הם לוחשים אחד לשני סודות באוזן. החיוך לא ירד להם מהפנים, והשמפניה לא ירדה מידו של טוני די בלאסי, אחד מחברי ההרכב. במהלך ההופעה הם גם השמיעו את "Frankie Sinatra", השיר החדש והמרענן שלהם עם דני בראון ו-MF DOOM. הם גם השיקו בפעם הראשונה את השיר "Subways", מתוך אלבומם החדש, Wildflower, וזה היה מקסים ונוגע. הוא נשמע כהמשך ישיר של אלבומה הראשון של הלהקה, Since I Left You, משנת 2000. ברגע אחד בהופעה, די בלאסי זרק את הז׳קט שלו (המעוצב אישית, לפי הלהקה) עם הסמל שמופיע בעטיפת Wildflower. הייתי ליד הבחור שתפס אותו, שהיה בעל אמביציה לתפוס אותו כאילו חייו תלויים בכך. הוא רב על הז׳קט עם עוד מישהו, אך השני ויתר די מהר ברגע שראה את האש בעיניו, בזמן ששכב על הרצפה כדי להשיג את הז׳קט המזויין.

ההופעה הגיעה לקיצה. אני הייתי שבור, וכמו ביום הראשון, נשכבתי כדי לעכל את היום שעבר. חשבתי כל כך הרבה על ההופעה של רדיוהד, ועל כמה שאני צריך לעשות חוויה מתקנת. חשבתי על הקסם ששרר לכל אורך היום, מההמתנה המסיבית ועד ההופעות הנדירות. על הכיוונים של הפסטיבל שלוקחים אותך למקומות שלא דמיינת. ואז הבנתי שעברתי רק חצי מהעניין, ובעזרת השם, ירבו רגעים כאלה. רגעים של חופש כמו שחופש אמור להיות. רגעים שבהם נשמתך יוצאת לרגע מהגוף, מתמסרת אל המוזיקה, וחוזרת מחוזקת. רגעים שבשבילם אנחנו חיים.