פיצוץ הפיניאטה: פרדי גיבס בישראל

גיל הררי
לקראת הופעתו בבארבי, הספוג מסתכל על הייחוד שביצירותיו של אחד הראפרים החשובים של השנים האחרונות

מאת – גיל הררי

איור – אייל טאוב

 

פרדי גיבס (aka גנגסטה גיבס, פרדי קיין, פרדי גורדי, פרדי קורלאון, ועוד…), הוא לא "עוד ראפר" טיפוסי בסצנת הגנגסטה-ראפ. לא ניתן להכניס אותו למסגרת הגנרית אליה משתייכים אמנים רבים בתעשייה, וזאת על אף המאפיינים המשותפים הרבים – ניתן למצוא בכל שיריו, ללא יוצא דופן, התייחסות לפחות לאחד מהנושאים הבאים (אם לא לכולם יחדיו): סקס, סחר ושימוש בסמים, ביצוע פשעים, והתרברבויות מאצ'ואיסטיות. ההבדל העיקרי שוכן באופיו הכנה, הביישני, ואף האנושי של גיבס, והוא אינו מתיימר להיות משהו שהוא לא. הוא לא "משחק אותה" כמו רבים אחרים.

גיבס נולד בעיר גרי – עיר תעשייתית, קטנה ודיכאונית, אשר נמצאת במדינת אינדיאנה, ארה"ב. העיר נחרבה לחלוטין לאחר מספר משברים כלכליים שפקדוה, ומאז אחוזי הפשיעה בה עולים באופן מתמיד, השחיתות השלטונית נוסקת, והעתיד נראה שחור כפיח מפעליה. כראייה לכך, אוכלוסיית העיר צומצמה בחצי מאז שנות ה-60, ומגמת הנטישה אינה מאטה. בשיריו, מספק לנו גיבס הצצה מרתקת לחיים בעיר זו: התעוררות לצלילי יריות, הברזה מבית הספר לטובת מסחר בסמים, הטרדות בריוניות ובלתי פוסקות מצד המשטרה, סכנת חיים תמידית, חברים שנכלאים, חברים שנרצחים, ועוד. בתרבות ההיפ הופ המודרנית, בה גדילה במקום עני וקשה מהווה כוח מניע חזק, אין ספק כי גרי מהווה צלחת פטרי דשנה במיוחד.
גיבס החל את הקריירה שלו במרדף הבנאלי והמייגע אחר לייבלים, וקפץ למים העמוקים עם החתמה באינטרסקופ, הלייבל האגדי של ג'ימי איובין – לייבל אשר מתהדר במוניטין שנוי במחלוקת עקב פרשיות רבות שצפו לרשת מצד האמנים בו (תמחור שערורייתי ומופרז לחלוטין של הופעות, שחרור אלבומים ללא ידיעת האמן עצמו, או לחילופין החזקת אלבומים בשבי). גיבס לא הספיק לשחרר אלבום תחת הלייבל, ומהר מאוד עזב אותו לטובת הלייבל CTE של הראפר ג'יזי. לאחר שחרור שני מיקסטייפים תחתיו, הבין גיבס שג'יזי אינו מתכנן לשתפו בתמלוגים מהמוזיקה שלו, ועזב בסערה. הוא אף תיבל את הסכסוך עימו בדיס האדיר ״Real״ – "I refused to be his flunkie, so we don't kick it no mo'", כך מסכם גיבס את הסאגה בעדינות, ומשם ממשיך באכזריות: "Thought I'd say this shit cause you ain't man enough to come discuss it/ You wanna be Jay Z? Nigga you just a fucking puppet". בעולם המודרני, בו ביפים מסתכמים בטוויטים בעלי מסרים תת-הכרתיים ובמימים היתוליים (להעשרה בנושא פנו למיק מיל), ״Real״ הוא שובר שגרה שמצליח להיות אותנטי ומרענן. בנוסף לכך, הוא מעלה רגשות נוסטלגיים לתרבות הדיסים אשר אפיינה את שנות ה-90 – טראקים חוצבי להבות אשר נובעים ממקום פגוע וטהור, ומטרתם אינה להרחיב את השסע בעזרת אקט מזלזל כלשהו, אלא לבאר סיטואציה מסוימת ולהציג בה את המוסר הקלוקל של אלו אשר עליהם נכתב הדיס. ״Real״ היה כה כנה, שג'יזי נשאר חסר מילים לחלוטין – לא שוחרר דיס כתגובה, ולא הותנע ביף מתוקשר כמו שקורה בדרך כלל. כך נראית השפלה אמיתית בעולם הראפ.
משם, גיבס הלך בקו האינדי. הוא הקים לייבל משלו בשם ESGN, ושיחרר תחתיו את אלבום הבכורה המיוחל שלו אשר חולק את אותו השם. בהסתכלות כרונולוגית על החומרים המוזיקליים שלו עד לשחרור האלבום, ניתן לחזות בשינוי גישתי: מסטייל גנגסטרי אותנטי, לכיוון יותר קליל – התמסטלות, יחסים עם נשים, וסטוריטלינג משעשע בחומרים המאוחרים. גיבס חקר טריטוריות חדשות ומרעננות בכל פרויקט חדש ששחרר, ועם זאת, על אף מגמת השינוי, נדמה כי ב- ESGN גיבס חזר למקורותיו – הסגנון האלים והפראי של חיי הרחוב. מהלך זה היה עלול להידמות כצעד אחורה בקריירה שלו, אך מראייתי מדובר באיזון, ובמובן מסוים גם בבלימה חשובה – גיבס הרגיש שהוא נוטש את האותנטיות שלו וחש את ניצני ה"התמסחרות" הידועה לשמצה בשיריו, ועל כן ביצע נסיגה מוזיקלית. מאז, חומריו של גיבס נמצאים במקום אשר מרגיש נינוח וטבעי. במשחק עדין בין הכיוונים השונים שחייו לקחו, גיבס זכה למצוא את מקומו במעמת הנצחי אשר רודף אמנים שיצאו ממעגל העוני: חיי הפשע הנוסטלגיים והמקוריים מול חיי העושר המלאכותיים והאדישים.

הפריצה המיוחלת של גיבס לתודעת ההיפ הופ הגיעה בשנת 2014 עם שחרור האלבום Cocaine Piñata (או Piñata, לאחר צנזור דיי מיותר שביצע הלייבל) – שיתוף פעולה מפתיע ומסקרן עם המפיק המיתי מאדליב. במחשבה ראשונה, ללא היכרות מעמיקה עם הורסטיליות והיצירתיות של גיבס, שילובם של גיבס ומאדליב לכדי יצירה משותפת אחת עלול להידמות כתמוה: שניהם מהווים קצוות שונים של המתרס, כאשר גיבס מגיע מאזור ההארדקור גנגסטה ראפ הקשוח והאלים; ואילו מאדליב מגיע מאזורי הג'אז, הפאנק והסול, אשר מתאפיינים בסאונד נימוח ועשיר יותר. אך בפועל, האופן בו קולו הייחודי של גיבס השתלב עם הפקות הפ'אנק פיוז'ן והסול ג'אז של מאדליב, הוליד יצירה מופלאה ויוצאת דופן, אשר נשמעת אותנטית ונכונה. אם ב-Madvillainy הווקאליות המלודית של MF Doom התמזגה עם הביטים של מאדליב לכדי הרמוניה מושלמת, בפיניאטה עשה גיבס בדיוק את ההפך – הלך נגדם ראש בראש, ופיתל אותם כמונרך לאופן בו חשק שישמעו.

גיבס לא נתן להייפ שהותיר אחרי Piñata לדעוך, ושחרר במהרה עוד אלבום מעולה בשם Shadow of a Doubt. שני האלבומים מציגים צדדים שונים של גיבס, ולמעשה משלימים אחד את השני לתמונה מלאה של יכולותיו, על גבי מנעד רחב ועשיר של הפקות: מהחום הטבעי והעשיר של מאדליב, לסגנון היותר מודרני – הפקות טראפיות בעלות סאונד מתכתי, מעושן, באסי ואפל. קולו החרוך והעמוק של גיבס איזן את הגוונים השונים, וגיבש את הפרויקטים לכדי יצירות הומוגניות וקוהסיביות – הוא מחזיק את קולו על התפר הדק שבין אסרטיביות מאופקת לעוצמה אימתנית, ומשאיר אותנו במתיחות ובמשחק מתמיד בין אנרגיות משלהבות.
בראיון לתוכנית האינטרנטית Smoke Box, סיפר גיבס כי הגיע למסקנה שאנשים חשים קתרזיס גרעיני ועמוק כשהם מאזינים לכתיבה כנה על חולשות ועל פגמים, לעומת הדיסוננס שיוצרת כתיבה מתרברבת על הצלחה ועל אושר (כפי שניתן למצוא בשפע ביצירות מיינסטרים מודרניות). שני שירים מאלבומו האחרון, אשר מביאים אקסיומה זו לידי ביטוי באופן קוהרנטי במיוחד, הם ״Freddie Gordy״ ו-״Insecurities״. בשירים אלו מודה גיבס שהוא מכור לסמים ("The Oxycontin and heavy syrup got me looking in the mirror saying/ Is you a dope fiend or a dope boy?"), ומספר לנו בפרוטרוט מעורר השתאות על בעיות הביטחון העצמי שלו, אשר נעות בין קונספציה שלילית לגבי המראה שלו ("Insecure about my looks/ wouldn't pop it with the bitches"), ובין צורך להרשים את חבריו ("Pop some shots just to impress my niggas"). השיר "Insecurities" דועך בסיומו עם אאוטרו מרגש, בו תוהה גיבס מדוע הוא כה צמא לתשומת לב, עד לצורך קומפולסיבי לבצע מפגני שרירים ופשעים למיניהם רק כדי לספק את חבריו – וזאת כאשר ילדתו הקטנה מחכה לו בבית.
הסגנון הליריקלי המרענן של גיבס נוטה להפתיע במהלך שמיעת שירים מלאי שחצנות וניפוחי חזה בנאליים. משורות משעשות כמו " Fuck the Arab bitch all on the carpet, Aladdin", לתיאורים קשים כמו "Put my brother through college off this ski mask shit". כמו כן, גיבס משדר כנות נדירה, ומשתף אותנו באופן תדיר בהשקפותיו על החיים. "Do Black Lives Matter when you're about to kill your enemy?", הוא זועק בסובטיליות. זעקה אמיצה אשר אחרים מפחדים להשמיע.
פנטזתי תרחיש בו מגיע גיבס להופעה בארץ עוד מימי המיקסטייפ הרשמי הראשון והמצוין שלו, The Miseducation of Freddie Gibbs (אשר מתהדר בקאבר בעל מגן דוד קטן), אך לא ציפיתי שיגיע השנה, או מתישהו בקרוב. ללא ספק, הקריירה של גיבס נמצאת במגמת נסיקה מטורפת, אם לא בשיאה. אמירה זו אינה עולה בקנה אחד עם מצבם של אמנים רבים אשר בוחרים להופיע בארץ: הרבה אחרי שיאם, כשתחנתם הבאה היא המחלקה הגריאטרית. שאוט-אאוט לנרנג'ה על שינוי הגישה והמאמץ שהם עושים לטובת פיתוח סצנת ההופעות בישראל.
אנחנו נהיה שם. ואתם?